איך למדתי למדוט בתוך רעש

                                ארלין גיי לוין   Arlene Gay Levine

מחברת שלושים ותשע דרכים לפתוח את לבכם: מדיטציה מוארת , פרסמה שירה ופרוזה במקומות רבים, כולל ה-ניו-יורק טיימס. המאמר תורגם מתוך העיתון התאוסופי Quest חורף 2014. עברית: ענת כהן

מילדותי ואילך, רעש היווה בעיה עבורי. למעשה, "בעיה" נראית לי מילה שאינה מתאימה כדי להסביר את אי יכולתי להתמודד עם צלילים בלתי נעימים. בגלל שהייתי צריכה לחיות בעולם מאוד רועש (יותר ויותר רועש כל הזמן), למדתי להעמיד פנים.

כשהייתי מורה מתחילה, הצריחות מחרישות האוזניים של התלמידים בחצר בית הספר בהפסקה היו עינוי נמשך לקצוות העצבים שבאוזני, כי שמיעתי כה חדה ורגישה. בגלל שאהבתי את הילדים הללו, התרוממות הרוח העליזה שלהם היתה משהו שפשוט למדתי לשאתו, לעתים קרובות בעזרתה המפוקפקת של מנת אספירין יומית.

יכולתי להמשיך עם אינספור דוגמאות, לעתים מוזרות ביותר, של התנסויות ומצוקות מצלילים בלתי נשלטים, או אפילו צלילים טבעיים, כמו הגריסה של מישהו לועס, שהעמידו את יכולות הסבלנות וההתנהגות הטובה שלי בניסיון שמעבר לכל היגיון. לעתים קרובות, למרות מיטב מאמצי, היה עלי לעזוב חדר, או להשתמש באטמי אוזניים, או בכל סוג אחר של שיטה או מכשירים, כדי להתמודד עם הרגישות חסרת המזל שלי לצלילים.

בכל אופן, בתחום אחד של חיי פגשתי במבוי סתום שלא יכולתי להתגבר עליו: בתחילת היותי תלמידת יוגה וכשהתחלתי לתרגל מדיטציה. עשיתי את כל הצעדים הנכונים. האטתי את נשימתי, ספרתי את הנשיפות, לבסוף התעליתי אל תוך השקט שבו הייתי כה אסירת תודה לשהות, ואז כל רעש, אפילו הבלתי משמעותי ביותר, היה מנפץ אותי בחזרה אל העולם בגל גואה של כעס.

הרגעים היקרים שהקציתי למדיטציה בוזבזו על הרגעת עצמי, כל העת מגנה את אי יכולתי להתעלם מן הרעש, כשרגש דומה מופנה אל מקורו. ניסיתי להניח לצלילים לחלוף כמו ציפורים או עננים על רקע המיינד הגדול כשמיים כחולים, אך זה פשוט לא פעל.

כלומר, עד שהבנתי כי, למעשה, מדטתי בהצלחה יתרה על דבר אחד: הרעש! גם עלה בדעתי שהעולם הקולני במידה הולכת וגוברת, שכלפיו כולנו מוכרחים להיות סובלניים, נעשה בעיה של עוד אנשים רבים. הגילוי הזה נסך עלי השראה לכתוב שיר:

היכן זה יסתיים?

השכנים במלחמה.
הכל התחיל מכלב נובח
(באנגלית אותיות המילה "כלב" מהסוף להתחלה יוצרות "אלוהים")
מישהם לא יכלו לשאת את היללה, ה-הַב וה-הָאוּ
אז הם שמו פעמוני רוח בניסיון
לסלק זאת בפֶנְג שׁוּאִי, אך הדינדון הציק
לצד שלישי שגייסו את בן העשרה שלהם
להמשיך לנגן בתופיו כל השבת
בתבנית רַאט-אַ-טַאט-טַאט משוגעת
שגרמה לשכן להשתגע, להדליק את משור הסרט שלו
ולהשטיח שורה של עצים.
ואז, שֶׁקֶט, עד הצליל הריק מתוכן
של רוח חסרת עלים, שמגיעה אל פעמוני הרוח
המפעילים את הכלב…

קראתי שוב ושוב את מילות השיר שלי, בתחושה שתפסתי את תחילת התפתחותו של משבר תרבותי, במיוחד אצל דיירי אזורים עירוניים צפופים כמוני. עוד יותר חשוב, תוך כדי תהליך העריכה הזה, התבהרה לי סתירה גדולה: אותם דברים שמכאיבים לנו הם אבני הריצוף של דרכנו אל השיחרור. הצרימה שמונעת ממני את אושר המיינד הרגוע, מנעה גם את ההנעה ואת ההתמקדות ההכרחיים כדי ללמוד איך למדוט, וכך להגיע למגע עם העצמי הגבוה שלי.

בערך באותו זמן קראתי על טכניקת מדיטציה מסוימת שנקראת "לפתֵח את העֵד", שבה אדם נוכח בו ברגע לכל דבר שמתרחש. לא חשוב אם זה כאב גופני, מחשבה מטרידה או, כמובן, הסימפוניה של משאית זבל השוברת ומוחצת פחים. כשהתחלתי לציין ולתת שמות למה שמתרחש – התכווצות שרירים ברגלי, דגדוג בקצה אפי, שאגת סילון מעל ראשי, פטפוט צורמני דרך החלון של עובר אורח בטלפון סלולרי – יכולתי למעשה לשבת בצורה יותר מכוונת עם אי הנוחויות הללו, כשאני מבחינה בהן באופן טבעי.

לא הייתי צריכה להיצמד אל הרעש או לכל הפרעה שנעשיתי מודעת לה, לא הייתי צריכה לפתח אותה במיינד שלי. תחושות התעוררו, ויכולתי פשוט להיות עימן בהווה, ללא היצמדות. הפכתי לצופה. כפי ששמעתי אומרים פעם, יכולתי "לחיות את הצמיחה בעיתה". הטבע האובייקטיבי של התירגול עשה למעני פלאים, העניק רגיעה חדשה ומבורכת, אך עדיין היתה לפני דרך ארוכה. דבר אחד היה להשיג מצב בלתי נצמד בפרטיות התנוחה צלובת-הרגליים שלי בביתי בעת התירגול, ואחר לגמרי לעשות זאת בחוץ, בעולם העבודה היומיומי.

התחלתי לאלף את המיינד שלי ויחד עם זאת לסגל את עצמי יותר בקלות לרעש מתפרץ. איכשהו ליבי השתרך מאחור.  יחד עם זאת, הדברים בחיי התחילו להתרחש בצורה יותר משולבת ומתואמת. בעודי עושה הכרה עם עצמי, גם תירגול המדיטציה הנמשך שלי גרם שאהיה פחות שקועה בהרהורים מפולגים המוּנַעים על ידי העצמי ויותר מודעת לתחושות אינטואיטיביות. זה כיוון אותי אל הבלתי ידוע, אל הזדמנויות לצמיחה שאולי החמצתי קודם לכן.

בחופשה בקהילה קטנה ליד אגם בקונטיקט, עודדתי את בעלי לעצור את המכונית כדי לדפדף בספרים במכירה שנערכה בכנסייה עתיקה ויפה. כשעיינתי בשורות הספרים, קלטה עיני חוברת צנועה המתארת מגוון דרכים לפתח לב שמח. "טוב", חשבתי, "זה בשבילי". במהלך שהותנו שם, החוברת נשארה ארוזה עם מזכרות אחרות של טיולנו. רק לאחר כשבוע התבוננתי בה. כבר חזרנו לעיר והייתי מוטרדת משכנים חדשים ובלתי מתחשבים. פתחתי אותה בעמוד אקראי.

תואר שם תירגול בשם מֶטַא (metta), או מדיטציה של חסד ואהבה. למדתי מאז גרסאות מגוונות שלה, אבל האחת הפשוטה הזאת החלה ביצירת דימוי, באזור מרכז הלב שלי. לדמות את עצמי ולהחזיק את הדימוי בעדינות בלב בעת שאני חוזרת ואומרת: "יהי רצון שאהיה בטוב, יהי רצון שאהיה שמחה, יהי רצון שאתמלא בחסד ובאהבה". לאחר מכן אפשר, בסבב, להחזיק את אהובינו בליבנו, לעשות אותו דבר למען כל אחד מהם, ולבסוף להתקדם אל מישהו שעימו יש לנו עימות, ולהרחיב את הלב החומל אפילו למענו. וכאן נכנסים שכני המרעישים!

הלוואי ויכולתי לומר לכם שהייתי מסוגלת באורח פלא להפיץ את האהבה שהוקרנה ממני בתחילת תרגול ה-מטא שלי אל האנשים הקולניים האלה באופן מיידי, ולהמטיר את זרעי האלוהים על לבבותיהם בברכות של חסד אוהב. אבוי, באותו יום וברבים מאוד אחריו, לא היה לי מזל. אך בכל אופן אני מתמידה, כמו זרע שצומח ברחם האדמה, נדחף דרך קרקע קפואה כדי לפרוח יום אחד באביב.

הרצון להשלים עם הרגישות החזקה שלי לרעש נתן לי מטרה: שיהיה לי מרכז רגוע ולא חשוב עד כמה העולם מפריע, לא חשוב כמה קולני. מתוך האפילה המסויימת הזאת, קיבלתי בברכה אל תוך חיי את אור החסד-האוהב והחמלה, הזמנתי אותו לטהר את אי-הסובלנות שלי לרעש ולאלה שעשו אותו. כפי שגרגר חול מגרה צדפה ליצור פנינה, כך התרגול שלי התמיר את הרגישות שלי לרעש.

זה לא קרה בן-לילה, אפילו לא במשך שבועות או חודשים. אפילו כעת, אני חווה ימים קשים. אבל המדיטציה היא מורה סבלן, והדברים החלו להשתנות לאט. בהדרגתיות, מתוך הכרת טובה, גיליתי את המעבר הסודי אל פְּתִיחוּת הלב. זהו הפרס יקר הערך, שהמדיטציה מעניקה לנאמנים לה.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>