אלוהים נמצא בגובה העיניים

ג'אן פיליפס Jan Phillips

מאמר שפורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור". ג'אן פיליפס חיברה את הספרים: אלוהים נמצא בגובה העיניים, הצילום הוא אמנות מרפאה (שמתוכו נלקח המאמר) ו- הינשא למוזה שלך: התחייב לתמיד ליצירתיות שלך (1998, הוצאת בן פרנקלין אווארד). היא פרסמה מאמרים ב-New-York Times ובמגזינים רבים נוספים.
________________________________________
בכל פעם שאני מתפתה לדבר על האלוהים, אני נזכרת במילותיו של לָאוֹ טְסוּ (Lao Tzu): "זה שיודע אינו מדבר. זה שמדבר אינו יודע". אני חושבת שהאלוהים, כמו האהבה, מוגדר בצורה הולמת יותר על-ידי מה שאיננו מאשר על-ידי מה שהוא. אני חושבת על מֵייסטר אֶקהארט (Meister Eckhart), המיסטיקאי הנוצרי, שאומר כי הפרידה המוחלטת היא עזיבת האלוהים למען האלוהים – העזיבה הסופית של המושג למען חוויית הדבר האמיתי.

בצעירותי, התפללתי להיות קדושה-מעונה. רציתי להראות לאלוהים ולכל השאר שאהבתי אותו מספיק כדי למות למענו. רציתי להילחם עבורו, להיות עוד ז'אן ד'ארק, גיבורה למען האלוהים.
עכשיו כל זה השתנה. לא הייתי חושבת על מוות למען האלוהים, אך אני עושה את המיטב שביכולתי לחיות עבור האלוהים – עם האלוהים, בתוך האלוהים, עם האלוהים שבתוכי. אין יותר קווי-הפרדה, רק חוטים מק-שרים. עיני מוצאות את האלוהים בכל מקום, בכל דבר חי, יצור, בן-אדם, בכל מעשה של חסד, פעולה של הטבע, מחווה של רצון-טוב.
בכל אשר אביט, האלוהים נמצא ומביט בחזרה, מביט ישר בחזרה.

לעתים אני מתעוררת מחלום בשמעי לחישה מתפוגגת של מילים הבאות ממקום שנשמע כרחוק מאוד. "מברקים בחלום", קוראת להם חברתי. לפני זמן לא רב שמעתי את הקול שוב, הפעם לוחש את המילים: "אלוהים נמצא בגובה העיניים". התעוררתי בחיוך, מייחלת שאוכל להשיב לאותו קול או לבקר במקום שממנו הגיע.

המילים המשיכו להדהד באוזני לאורך היום, השבועות, ואפילו עתה, כשאני נמצאת בחוץ ומצלמת, הן תמיד שם במרחבי המַחשָׁב שלי. דרך היערות, לאורך החופים, ברחובות העיר, בכל מקום שאני נמצאת בו עם המצלמה שלי תלויה על צווארי, אני שומעת את הקול המהוסה – "אלוהים נמצא בגובה העיניים" – שב וחוזר על עצמו כמנטרה.

בגיל רך למדתי שהאלוהים היה יישות מיוחדת, שדרה במקום מרוחק מזה שבו הייתי אני. התפישה שלי אודות האלוהים השתנתה מקצה אל קצה במשך השנים. אני מודרכת עתה פחות על-ידי תורות שירדו אלי, ויותר על-ידי ידע שעולה מתוכי – תזוזה שהחלה לפני 30 שנה, כשהייתי מועמדת צעירה בקהילה דתית ולמדתי את שיעורי-הדת הראשונים שלי.

הכומר הישועי עמד לפני הכיתה ושאל כל אחד מאיתנו מהי אמונתו על האלוהים. אחד-אחד פירטנו את אמונותינו, חוזרים על משפטים מהמקראה של עיקרי-הנצרות, המדב-רים על מהו האלוהים, למה ברא אותנו ומה רצה מאיתנו. הכומר יצא נגד אמונות אלו האחת אחרי השנייה, המעיט בערכן, הוריד אותן לדרגת הצהרות משוננות, ריקות-מתוכן, גירסאות לדעות של מישהו אחר.

הוא לקח פטיש וניפץ את הדימוי התמים שלנו אודות האלוהים. התחלתי לבכות, שנאתי אותו ותהיתי איך הוא מעז לעשות זאת, איך יכול לעמוד שם ולהרוס את האלוהים, כשאנחנו הקדשנו זה-עתה את חיינו לאלוהים ועזבנו הכל מאחור כדי להיות עם האלוהים? זה היה רגע של אובדן הרסני, עצב בלתי-נתפש. חשתי כאילו בכל מה שהאמנתי, בכל מה שביססתי עליו את חיי – לא היתה יותר אמת. שקט מחריש-אוזניים שרר בחדר. הריקנות שחשתי היתה מפחידה. ישבנו שם, שלושים מאיתנו, למשך זמן שנראה כנצח, מתמודדים עם השמדת האלוהים כפי שידענו אותו.

לבסוף שבר הכומר את השתיקה: "אתם חייבים לדעת מהי האמת על האלוהים מתוך התנסות אישית", אמר: "להגיע לאמונה שהיא עמוקה יותר מלימוד, כזו שמושרשת בהת-ייחסות מהעומק של עצמכם ועולה וצומחת מתוך מי שאתם מטבע בריאתכם". הוא אמר שעלינו להשתחרר מאמונותינו ולהעלות באוב אמונה בהתחייבות, כזו שעולה וצומחת מתוך עצמנו, ממעמקי המודעות בהיותנו אלוהיים. הסתירה התנ"כית, האומרת שאתה חייב לאבד את חייך במטרה למצוא את חייך, התחילה להיראות הגיונית.
מימוש-עצמי הוא ההגשמה של אלוהיותנו. זוהי הכרה של עצמנו בכל הדברים ושל כל הדברים בתוכנו, שנמצאת דרך ההתבוננות הפשוטה בדברים כפי שהם. ההיפך מאנוכיות, זוהי הצהרה של עצמנו כמתנה לאחרים וכמשקפים אחרים. ככל שמעמיקה ידיעת-העצ-מי של האדם כך הוא יכול להציע השתקפות צלולה יותר לאחרים.

הכרה-עצמית היא חקירה אל תוך המורכבות והסתירות של החיים, ניסיון למדוד את הניגודים עד שאנחנו מגיעים לבסוף אל האח-דות המכילה אותם. זהו תהליך מדוקדק של התבוננות, חקירה מבחינה ואכזרית אל תוך המציאות, דרך האשליות הידועות שלנו אודות נפרדוּת לתוך הניסיון המעמיק להיות מקושר.

כשאנחנו מעמיקים להתבונן במשהו, אנו נכנסים אל תוכו והופכים לאחד עימו. משהו מתמצית הווייתו נכנס לתוכנו, ואנו משתנים תוך-כדי התהליך. כשאנחנו קוראים ספר, צופים במחזה או מקשיבים למעשייה, אנו נכנסים אל תוך העולם שלהם, ממקמים את עצמנו בתוך העלילה וחווים את הדרמה ואת המאבקים כאילו היו שלנו. לעתים קרובות אנו יוצאים מיצירה של אדם אחר עם הבנה עמוקה יותר של הסיפור של עצמנו.

המשורר וזוכה פרס-נובל האיטלקי סלווטורה קואזימודו (Salvatore Quasimodo) כתב: "שירה היא גילוי של תחושה שהמשורר מאמין שהיא פנימית ואישית אבל הקורא מכיר בה כשלו". כל הדברים חושפים אותנו לעצמנו. אם נביט מספיק עמוק אל תוך עץ-אלון או מעיין-הרים, אל תוך צילום או עבודת-אמנות אחרת, נמצא את עצמנו שם. ואם נשתהה ונקשיב ברוב-קשב, הם ידברו אלינו בשפה אלוהית: שפה של אור, סמל, דימוי.

תוך-כדי תהליך הצפייה, בהיותנו קשובים בכל יישותנו, אנו משוחררים לרגע מתחושת-הנפרדות שלנו, מרותקים באחדות עם מושא המבט – קשר ממשי כמו זה של אוהבים, שחשים את הוויותיהם הרוחניות מתמזגות במימד של האחר בזמן שגופותיהם מתאחדים. כולנו משתוקקים לאחדות זאת, לאיחוד קדוש ומסתורי זה, ומוכנים לנסוע עד קצות העולם כדי למצאו. ועם-זאת באפשרותנו לחוות אותו בכל רגע ורגע, בכל מקום בו נהיה. אחדות זו היא הטָאוֹ, המציאות הנמשכת וזורמת – הכל בכל אחד מאיתנו וכל אחד בכל. התפישה המדויקת של יחסינו עם כל הדברים החיים מובילה להתעוררות, למימוש-עצמי, לחוויה ולביטוי האלוהים בעולם באמצעות יצירות-האמנות שלנו ודרך החמלה שלנו איש לרעהו.

…במסע-החיפוש שלי אחר האינסופי, הגעתי אל האמונה שהאלוהים, האמת, היופי, האהבה – את כל המושגים האלה אני מקשרת עם האלוהי – אינם דברים ש"נמצאים" בסוף הדרך, כמו אגן-הזהב שבקצה הקשת-בענן, אלא יותר מה שאני חווה תוך-כדי המסע, כשאני עושה את דרכי בחיים – או אולי, יותר במפורש, הם המסע עצמו.

אלוהים, בשבילי, הוא היקום המתגלה, הכוח והאפשרויות שקיימים בכל חי, האלון שבתוך איצטרובלי-עצמנו. לא נפרד כהוא-זה, אלא מאוחד עימנו כמו המלח עם הים, נוכח-תמיד במראות, באירועים, ברגשות החולפים בחיינו מדי יום ביומו.

כשאני משתהה זמן מספיק כדי להביט באמת – כפי שעל אדם לעשות כשהוא מבצע פעולת צילום – אני מרותקת על-ידי מודעות זו, שבכל מקום אליו אביט שם נמצא האלוהים. בקליפת-העץ האפורה החלקה של האקליפטוס, בנפח האדיר של דוב-הקוטב, בעיניו של הילד הרעב ההוא, בלקוח המרוגז, במתבגר המקועקע. אני שוכחת, כשאיני מסתכלת באמת, שיש משהו עמוק ויפהפה מתחת לפני-השטח. אבל כשאני מצלמת, זה כל מה שאני זוכרת, כל מה שאני מחפשת לתפוס – התמצית שבתוך הדברים.
הצילום מרפא מפני שהוא מגלה את התמצית הזאת. בתהליך ההסתכלות, המציאה, התיחום במסגרת והצילום עצמו – כל האנרגיות של הצלם ממוקדות במלואן. בניסיון לתפוס את פיסת-החיים ולהקפיא את הרגע יש לחכות במלוא תשומת-הלב, קשוב באופן מושלם להיערכות הנכונה של צורה ואור, גוון ומרקם, צבע וחדות. יש לחכות שהענן יגיע או יסתלק, שהילד ישכח שמישהו מתבונן בו, שהעופר יתרומם מתוך מצע-הירק החמים שלו. ברגעים אלה של ציפייה, מתרחשת אחדות בין החוזה והמחזה והם הופכים, במודע או שלא-במודע, לשותפים-יוצרים של דימוי שיימשך אל מעבר להווה ותהיה לו השפעה, כוח-מרפא משל עצמו.

כשאני חושבת אחורנית על הקולות הפנימיים שבישרו את ההסתכלות שלי לפני שידעתי שאני מחפשת את האלוהים בגובה העיניים, אני מודעת למגוון שלהם. כשהתחלתי לצלם לראשונה, הקול אמר פשוט: "אל תשכחי זאת". הייתי מצלמת אנשים, מקומות או אירועים שהיו בהם משמעות ושמחה ושלא רציתי לשכוח את מראם. משמעות הצילום היתה שאוכל לשמור תמונה ולהתענג עליה לאחר מכן, להרהר בה ולמצוא את עצמי בתוכה כשהייתי אבודה.

בסופו של דבר, כשהשתפרה אומנותי, הגיע קול אחר, שלחש: "היי חלק מזה". אז ההסתכלות שלי קיבלה מידע על-ידי התשוקה להעביר הלאה מה שראיתי ושאחר היה עלול להחמיץ. צילמתי פרחים ונופים יפהפיים, הכנתי מהם תצוגת-שקופיות עם מוזיקה, ולראשונה הסתכנתי וחלקתי בדימויים שלי עם אחרים, בתקווה שהם ירוממו את רוחם כפי שרוממו את רוחי.

עם הזמן פינה הקול את מקומו לאחר, שאמר: "הדימויים שלך יכולים לחולל שינוי בעולם – הניחי להם לעשות זאת". כפעילה למען השלום צילמתי מפגני פירוק-נשק באומות שונות ונסעתי ברחבי העולם, מציגה את הדימויים במאמץ לשקף את המודעות של חמלה ושלום.

ובעודי נוסעת בקרב אנשים בודהיסטים, הינדים, מוסלמים, קומוניסטים, ערבים, ישראלים, קתולים, פרוטסטנטים – שכולם איכסנו אותי, האכילו אותי וטיפלו בי בדרכם מעומק הלב – השתנה הקול שמאחרי ההסתכלות שלי: "את חלק מכל אחד מאלה", והצילום שלי צמח בקרבה עמוקה, בכוח, בהכרה, נצבע לתמיד על-ידי המודעות החדשה הזאת של איחוד, של אי-הפרדה, של משפחה.

למרות שאיני יכולה לדעת בוודאות שכך הדבר אצל כל הצלמים, אני מנחשת שכל ההסתכלות שלנו מיודעת על-ידי קול עמוק יותר, תשוקה מחייבת, שלוקחת אותנו אל קצה הדבר שעליו אנו מסתכלים ומכוונת את מבטנו אל הדבר שאחריו אנו מחפשים.

עברית: ענת כהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>