אל תקל ראש בקטן

סורנדרה נראיאן

זהו פרק 27 מתוך ספרו : "חיים כדי לחיות"

לקוטן מקום חשוב בחיים, לעיתים אפילו מקום חשוב מאד, אבל אנחנו נוטים להתעלם ממנו רק משום שהוא קטן.
לעיתים קרובות אין מתייחסים ברצינות לילד הקטן. גוערים בו על כך שהוא מפריע לנו "בעבודה החשובה שאנחנו עושים או בשיחה החשובה שאנחנו מנהלים", גם כשעבודה חשובה זו עשויה להיות לא יותר מאשר הוספת עוד נדבך בבניין החשיבות העצמית שלנו, והשיחה החשובה היא לא יותר מרכילות נפסדת! זה מזכיר לי את סיפורו של הסופר הדני הנודע הנס כריסטיאן אנדרסן "הברווזון המכוער", על בֵּיצת ברבור שהשתרבבה בדרך כלשהי לתוך ערימת ביצי ברווז והאם הברווזה דגרה גם עליה. כשה"ברווזון" בקע מהביצה וגדל עם שאר האפרוחים, הוא נראה מוזר משום שלא היו לו המאפיינים של ברווז. הביטו בו תמיד בבוז כי היה לו צוואר ארוך, ולא יכול היה לגעגע כמו יתר הברווזים. יום אחד, כאשר העז לומר דברים של טעם, הוא זכה לתגובת זלזול קשה. "אסור שתהיה לך דעה במקום שבו בעלי הגיון מדברים".
כאשר מבוגרים מגנים דבר מה בקראם לו "ילדותי", הם לעיתים קרובות מעליבים ילדים, שבדרך כלל מתנהגים בצורה נבונה יותר מאשר רבים מאתנו. לאמתו של דבר, יש מה ללמוד מהילדים הקטנים – מפתיחותם לרעיונות חדשים, מתשוקתם ללמוד בכל רגע של חייהם, ומעל לכל מטוהר ליבם המוחלט. הם יכולים לריב זה עם זה בעת משחק, אבל הם משתחררים לחלוטין מהכעס במהירות ולא נותר בהם כל שמץ של תלונה וטרוניה; בעוד שאנחנו המבוגרים לעיתים קרובות ממשיכים לטפח טינה במשך זמן רב מאד…
אם נפנה עכשיו אל היבט שונה של קַטנוּת בחיים נמצא, שלעיתים קרובות אדם מגלה, שדווקא הדברים הקטנים בחיים הם אלה שעושים את כל ההבדל במערכות יחסים. זה כך משום שהדברים הקטנים האלה מציינים את מידת ההתחשבות שלנו באחרים ואת דאגתנו לשלומם. כשאנחנו זוכרים איזה פרח אהוב על האורח שלנו, מהו הצבע שהוא או היא מעדיפים או מהי המנה האהובה עליהם, נוצרת אווירת דאגה וטיפוח של המארח כלפי אורחו. זה דבר חשוב ובעל ערך רב, משום שהוא מעיד על יציאה קטנה החוצה מתוך ההתמקדות שלנו בעצמנו.
ואם נעבור להיבט עמוק יותר של החיים – של הצעידה בדרך לידיעה העצמית ולמימוש העצמי – גם כאן הקטנוּת משחקת תפקיד חשוב בהתפתחותנו, או באי-התפתחותנו, או אפילו בהידרדרות שלנו לאחור. בהקשר זה בלוואצקי מזהירה:
היזהר פן תציב רגל שעודנה מלוכלכת על פני
השלב הנמוך ביותר של הסולם. אבוי לו למי שיעז לזהם
ולו רק שלב אחד ברגל מרופשת.
הרפש הצמיג והמאוס יתייבש, וידבק בחוזקה ואז תוצמד
רגלו למקום, וכמו ציפור לכודה במלכודת צייד הציפורים,
לא יוכל להמשיך ולהתקדם. מידותיו המגונות יתגבשו
לתבנית ויגררו אותו מטה.
ככל שהאדם מנסה להחיש את צעדיו, כך הוא נוטל על עצמו סיכון גדול יותר, אלא אם יקפיד לפקוח עין ולהימנע מהמלכודות. ברוב המקרים, אין זו אלא חולשה קטנה, שאין מייחסים לה חשיבות ולא מטפלים בה, ואחראית מאוחר יותר לחסימת הדרך או אפילו לגרום לו להתדרדר במורד.
חולשה או ליקוי קטן לא תהיה להם חשיבות בחייו של אדם ממוצע, אבל יגרמו לעיכוב מהותי במקרה של מי שבחר ללכת בשביל הישר והתלול. דוגמה טובה יכולה להיות ההבדל בהשפעה שיש לגרגיר אבק יחיד על פעולתו הרגילה של מכשיר, כמו למשל אופניים, או על פעולתו של מכשור אלקטרוני עדין. בעוד שעל האופניים לא תהיה לו כל השפעה, הרי שבמקרה השני הוא עלול לשבש או להשבית לגמרי את פעולת המכשיר.
לעיתים קרובות אנחנו בוחרים להיות מודעים רק לתכונות הטובות שלנו – כיצד אנחנו משקיעים מאמצים למען מטרה כלשהי, כמה כנים אנחנו ובעלי כוונות טובות, כמה אנחנו עוזרים לאחרים ומתחשבים בהם, כיצד אנחנו מצליחים לשמור על שלווה וקור רוח אפילו כשמרגיזים אותנו במילים קשות ומעשים רעים. אבל אנחנו לא מצליחים לשים לב לגילויי גאווה, כמו גאווה אינטלקטואלית, למשל, בידע הפילוסופי שצברנו, או לגילויים קטנים של צדקנות, או התרפסות. לעיתים מופיע קורטוב של חמדנות; לעיתים תהיה זו התשוקה לשמוע דברי שבח על עצמנו; או שיירים של כעס או תאוותנות. כל עוד לא נבחין בסימנים לקיומם של אלה וניפטר מהם לתמיד, הם עלולים להרים ראש פתאום ביום מן הימים בתוקפנות, כאשר הכי פחות מצפים להם, ולהשתלט עלינו לחלוטין. המיתולוגיה ההודית מציינת לשבח מספר דוגמאות שבהן אדם, מכוח מאמץ גדול של הקרבה עצמית, התעלה למדרגה של אדם קדוש – מכובד ומוערץ עד מאד – ואז לפתע מידה מגונה רדומה מרימה ראש ומושכת אותו למטה, להתפכחותם ולאכזבתם הגדולה של מעריציו וחסידיו הרבים. אחד ממכתבי המאסטרים מציין:
מידת האדיקוּת חושפת את פנימיותו של האדם ומעלה אל פני השטח
גם את המידות המגונות וגם את המידות הטובות הרדומות.
מידות מגונות חבויות מולידות חטאים גלויים… זכרו,
מי שאינו טהור כמו ילד קטן עדיף שיוותר על האדיקוּת לאלתר.
בשורש כל המעידות מצויה האשליה של העצמי הנפרד. והדרך להכחיד אותן היא לנסות להימנע מרגשנות יתר vairagya)). כפי שה"גיטא" מנסחת זאת: "האובייקטים של החושים, אך לא טעם העונג מהם, מסתלקים מן השוכן בגוף שמסתפק במועט; אבל אפילו טעם העונג מסתלק ממנו לאחר שנגלה אליו "העילאי". עילאי זה הוא העצמי שבו אנו חיים, מתנועעים ומוצאים לנו קיום, ואשר מחוצה לו שום דבר אינו קיים בעצם – לבד מן האשליה של העצמי הקטן והנבדל.
עברית: זאבה ליפשיץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>