בנתינה מתגלה האור שקיים בכל אדם

דיאנה דונינגהאם צאפוטין Diana Dunningham Chapotin

גב' דיאנה דונינגהאם צ'אפוטין נולדה בניו-זילנד ומתגוררת בצרפת. היא מזכירה בינלאומית של ארגון השירות התאוסופי ועורכת הבטאון שלו, קשר השירות. במקור המאמר נקרא לתת מן השפע הפנימי

כשאנחנו נקראים על ידי הסבל שמסביבנו אל דרך השירות, אנחנו מגלים במהרה כמה אהבה בלתי נדלית ואנרגיה נדרשות. "מטרות טובות" דורשות את תשומת ליבנו מכל עבר. אבל לפי התאוסופיה, יש לנו מקור בלתי נדלה של אהבה ואנרגיה בתוכנו. למעשה אין לנו סתם שפע פנימי לתת, אלא מקור אינסופי של אנרגיה למשוך ממנו.

החלק המעניין הוא איך נוכל לווסת את הכוח הבלתי מוגבל לתת ולאהוב. אם היתה איזו נוסחה אזוטרית פשוטה לשחרור פלאי של הכוח האינסופי הזה, כל המצבים בחיים היו משתנים. שוו בנפשכם:
1. אתם עומדים ברחוב עם מכר או ידיד מבולבל מפני שהוא בודד. אתם מנסים להיות סבלנים, אבל מחשבתכם תועה שוב ושוב אל שעונכם. היש נוסחה לקבל כוחות יותר גדולים של הבנה וסבלנות?
2. חבר נרעש בשל אי-צדק חברתי והזמין אתכם לארגן עצומה בשכונתכם. לא איכפת לכם לבקש מידידיכם לחתום, אבל אתם מתביישים לפנות לזרים. האם רציתם פעם למחות כנגד משהו, אך הרגשתם שאתם חוששים או מסתייגים מנקיטת פעולה מתאימה?
3. האם מצאתם את עצמכם אי-פעם דוחים ביקור אצל ידיד מזדקן?
4. עזרתם לחבר זמן ארוך בקושי במערכת יחסים, אך אין כל שינוי בגישתו או בהתנהגותו. לאחר שבועות, אתם מתחילים לחוש שאתם מצויים פשוט בעמדת האזנה. האם תוכלו להמשיך בפעילות זו, שנראית חסרת תועלת?
5. האם הייתם בקשר של שנים עם קבוצה, וחשתם בעייפות העצבים מעומס העבודה הגובר בהתמדה?

רגשותינו במצבים האלה ובאחרים דומים להם הם תגובות אנושיות טיפוסיות – מובָנות – עד שהתחברנו אל האינסוף שבתוכנו וגילינו את אופן הנתינה שלו. כל המצבים האלה כרוכים בנתינה, בשירות ובקבלה, כמו גם הרגשות שאנחנו נתקלים בהם באופן בלתי נמנע עם התהליך – רגשות של חוסר אונים, ספקנות, עייפות, שיעמום, מבוכה, חוסר סבלנות, דחייה וכך הלאה. כל המצבים האלה דורשים מפנה פנימי, אל מקורות פנימיים יותר עמוקים.

כשאנחנו נתקלים בתגובות האנושיות הטיפוסיות הללו, יש לנו בן-ברית גדול: התאוסופיה. מפני שהיא נותנת לנו נקודת מבט רחבה על החיים ותובנה עמוקה על הטבע של עצמנו, היא יכולה לגרום לשינוי מהותי במניע שלנו לנתינה מעצמנו לאחרים. מהי איכות הנתינה שלנו במצבי החיים הבסיסיים האלה, שהוזכרו לעייל?אם אין כל נוסחאות פלאיות, היש לפחות עקרונות מיוחדים, תובנות או תרגולים, שיוכלו לשחרר את השפע שקיים בתוך כל אחד מאיתנו?

הכרה אחת של התאוסוף היא שכל אדם ניתן לשיפור ויממש זאת יום אחד, או יגשים את עצמו. במילים של אנני בזאנט: "אין נשמה ששואפת ותיכשל לקום יום אחד; אין לב שאוהב ויינטש. קשיים קיימים רק כדי שמתוך התגברות עליהם נוכל להתחזק, ורק מי שסבלו יכולים להיוושע".

ההכרה בכך שכל אחד ניתן לשיפור מסייעת לפרק את האופן הבררני, השיפוטי, שבו אנחנו פועלים לעתים, ומונעת מאיתנו למחוק אנשים באופן תת-הכרתי. הסיפור הבא מדגים זאת:

כשעצרה ספינתו של הבישוף ליום אחד באי נידח, הוא היה נחוש לנצל את הזמן ביעילות הרבה ביותר. הוא טייל לאורך שפת הים ופגש שלושה דייגים, שתיקנו את רשתותיהם. באנגלית ילידית הם הסבירו לו, שלפני מאות שנים הם הוטבלו לנצרות על ידי מיסיונרים. "אנחנו נוצרים!" הם אמרו, מצביעים בגאווה אחד על השני.
הבישוף התרשם. האם הם מכירים את תפילות האל? הם מעולם לא שמעו על כך. הבישוף הוכה בתדהמה.
אנחנו מרימים עיניים לשמיים. אנחנו מתפללים: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו". הבישוף נרעש מהצורה הפרימיטיבית, אפילו הכופרת, של תפילתם. כך שבילה את היום כולו כשהוא מלמד להם את תפילת האל. הדייגים היו תלמידים עלובים, אבל השתדלו מאוד ולפני שהבישוף הפליג משם ביום שלאחר מכן היתה לו קורת-רוח, כששמע אותם אומרים את התפילה כולה ללא שגיאה.
חודשים לאחר מכן הזדמן לספינת הבישוף לעבור שוב ליד אותם איים והוא, כשצעד על הסיפון והתפלל, נזכר בהנאה בשלושת האנשים על אותו אי נידח שכעת מסוגלים להתפלל, תודות למאמציו הסבלניים. בעודו שקוע במחשבה, תעה מבטו מעלה והוא הבחין בנקודה של אור במזרח. האור התקרב אל הספינה והבישוף התבונן בפליאה וראה שלוש דמויות הולכות על המים. הקברניט עצר את הספינה וכולם התכופפו מעל למעקה כדי לראות את המחזה. כשהדמויות הגיעו למרחק דיבור, הכיר הבישוף את שלושת ידידיו, הדייגים.
"בישוף!", הם קראו, "אנחנו שומעים ספינה שלך עוברת אי ובאים מהר מהר לראות אותך".
"מה רצונכם?" שאל אותם הבישוף, הלום אימה.
"בישוף", הם אמרו, "אנחנו מצטערים, מצטערים מאוד. שכחנו תפילה יפה. אנחנו אומרים: 'אבינו שבשמיים, יתקדש שמך, ממלכתך תבוא…" ואז שוכחים. למד אותנו שוב, בבקשה".
"חזרו לבתיכם, ידידי", הוא אמר, "ובכל פעם שאתם מתפללים אמרו: "אנחנו שלושה, אתה שלושה, רחם עלינו!".

קל מאוד למחוק אנשים, כפי שכמעט עשה הבישוף. לאחר שננסה לעזור לאנשים במשך זמן מה, ייתכן שנתפוס את עצמנו מחליטים שהם יותר מידי מבוהלים מן ההתנסויות שלהם מכדי להרחיק הלאה בגלגול הזה. אבל בהגיענו להחלטה הזאת, איבדנו את ההבחנה בשלמותם, שאותה עלינו להחזיק לפני עינינו בכל רגע אם אנחנו באמת רוצים לעזור.

ככל שאנחנו מתנסים יותר, כך יש לנו יותר הזדמנויות להבחין בכך שלכל אדם יש כמה איכויות מדהימות, ולא חשוב כמה פגוע הוא נראה לנו. לכל אדם יש איזה היבט שנוכל לעבוד איתו, תכונות שיש בהן ערך לאחרים. והנוכחות שלנו, לזמן ארוך או קצר, עשויה להיות בדיוק המתנה שאותו אדם זקוק לה.
הבנה גדלה והולכת של ערכו הרב של כל אדם יכולה לגרום לנו להיות קצת יותר סבלניים עם השעמום, עם אלה שלא נראה שהם מתגברים על בעיותיהם, עם המבוגר שחוזר על אותם סיפורים לאינסוף. אותה הבנה מתרחבת יכולה לפתוח את דלתות הלב כה רחב, עד שאף אחד לא נשאר בחוץ. מתוכה נוכל להבחין בעובדה, שהחיים הנסתרים אכן רוטטים בכל אטום, שהאור הנסתר אכן זוהר בכל יצור ושהאהבה הנסתרת חובקת באחדות לא רק את אלה שהם יפים, נעימים ומושכים, אלא גם את אלה שהם בלתי מושכים, מטרידים ומשעממים.

רחל נעמי רֶמֶן מבחינה [במאמר "בשירות החיים" שהופיע בחוברת אביב 1996 של Noetic Sciences Review] בין תיקון, עזרה ושירות. "תיקון", היא אומרת, "הוא צורה של שיפוט". "לתקן" אדם זה לראותו כשבור יותר מאשר כאדם שלם ומושלם מיסודו. "עזרה", היא אומרת, "מבוססת על אי-שוויון". "לעזור" זה להשתמש בכוח העצמי של העוזר, במקום בכוחם הפחוּת של הנעזרים, ובכך לצמצם שלא בכוונה את ההערכה-העצמית שלהם ולהכניס אותם לחוב. "שירות", לעומת זאת, "הוא הדדי". "איננו משרתים בכוחנו, אנחנו משרתים עם עצמנו". רמן אומרת, "אם עזרה היא חוויה של כוח, תיקון הוא חוויה של שליטה ושל מומחיות. שירות, לעומת זאת, הוא חוויה של מסתורין, ויתור ויראת-כבוד… שירות מתבסס על הנחת היסוד שטבע החיים הוא מקודש… כשאתה עוזר, אתה רואה את החיים כחלשים; כשאתה מתקן, אתה רואה את החיים כשבורים; כשאתה משרת, אתה רואה את החיים כשלמות".

עד כאן התייחסנו ל"אינסופיות הנתינה שבכל אחד מאיתנו", שעליה כתב סרי רם. לאמירה שלו, בכל אופן, יש חלק שני: "עלינו לגלות איך לתת אותה". הגילוי הזה מגיע מתוך הבנת האחדות שלנו עם כל חי אחר. כשאנחנו מבינים את אחדותנו עם אחרים, אנחנו מתחילים להיות כלי למה שנראה ככוחות קסומים לנחם, להגן, לרפא, לרומם ולהתמיר. מה מחולל את הבנת האחדות?

חוויות בחיינו, שבאות לעתים בהפתעה גמורה, מעוררות מודעות לאחדות, אך לעתים יותר קרובות הבנת האחדות מתרחשת בצורה בלתי מורגשת. זהו תהליך שמתחיל בדחף להושיט יד, לסייע לאחרים המצויים בסכנה או בקושי. כשאנחנו רואים מישהו על סף התעלפות, זרועותינו מושטות באופן אוטומטי. כשילד נופל מאופניו, אנחנו עוצרים ומרימים אותו. כשאנחנו שומעים ששכן חולה, אנחנו מושיטים יד אחת לטלפון ואת השנייה אל סיר המרק.

הדחף שלנו לשרת אחרים לא נולד מתשוקה להבריק, אלא מתחושת הקשר שמתחת לפני השטח, המניע לאחדות. ציניקנים יאמרו שאנחנו בעלי-חיים חברתיים ושהמניע שלנו להושיט יד ולעזור הוא מעין אינסטינקט עדרי, פעולה של שימור-עצמי קולקטיבי. למעשה, זה כנראה האופן שבו החל המסע האבולוציוני שלנו, אך זו אינה המהות של האינסטינקט להושיט יד. אנחנו סובלים מתחושת הנפרדות שלנו, מה שמאפשר לנו להכיר בכאב הבידוד של אחרים. זה מה שגורם לאיכפתיות שלנו.בספרו איך אוכל לעזור? מספר לנו ראם דאס על אדם, שיש לו תובנה מיוחדת על הקשר שבין בני-אדם. נוכל לקרוא לסיפור "האל על כל התגלויותיו הסמויות". אישה מספרת:

בשלבים המוקדמים של מחלת הסרטן של אבי, היה לי קשה מאוד לדעת איך הכי טוב לעזור. חייתי במרחק של אלפי קילומטרים ממנו והייתי מגיעה לביקורים. היה קשה לראות אותו מידרדר, ועוד יותר קשה להרגיש כל כך מגושמת, לא בטוחה מה לעשות, לא יודעת מה לומר.

לקראת הסוף, נקראתי לבוא בפתאומיות. הוא מעד. נסעתי משדה התעופה לבית החולים, ושם פניתי מייד לחדר שבו אמרו לי שהוא נמצא.
כשנכנסתי, ראיתי שכנראה טעיתי. היה שם אדם מאוד מאוד זקן, חיוור וקירח, רזה, מתנשם בכבדות רבה, שקוע בשינה עמוקה, כנראה קרוב למיתה. הסתובבתי כדי למצוא את חדרו של אבי, ואז קפאתי. פתאום הבנתי, "הו אלוהים, זה הוא!" לא הכרתי את אבי! זה היה הרגע המזעזע ביותר בחיי.
תודה לאל שהוא ישן. כל מה שיכולתי לעשות היה לשבת לצידו ולנסות להתגבר על מראה עיני לפני שיתעורר ויראה את הזעזוע על פני. הייתי צריכה לראות דרך המראה החיצוני שלו ולמצוא משהו מאבי מעבר להופעה החיצונית, שהכתה אותי בתדהמה ושבקושי הכרתי פיזית.
עד שהוא התעורר, עברתי חלק מן הדרך, אבל עדיין היה לנו לא נוח זה עם זו. עדיין היתה תחושה של ריחוק. שנינו יכולנו לחוש בה. היא היתה מכאיבה מאוד. שנינו היינו מאוד מודעים לעצמנו… המעטנו בקשר עין.
לאחר מספר ימים, נכנסתי אל חדרו ושוב מצאתי אותו ישן. שוב מראה קשה כל כך. אז ישבתי והתבוננתי עוד קצת. פתאום הגיעה אלי המחשבה הזאת, מילים של אמא תרזה, המתארות מצורעים שטיפלה בהם כ" אל על כל התגלויותיו הסמויות".
מעולם לא היה לי כל קשר ממשי עם הכרייסט, ואינני יכולה לומר שהיה לי באותו רגע. אבל מה שנשלח אלי היה השתתפות בצער של הזהות של אבי כ… כבן אלוהים. זה מי שהוא באמת היה, מעבר ל"חזות המדכדכת". והרגשתי שזו גם הזהות האמיתית שלי. חשתי בקשר נפלא עימו, שבכלל לא היה דומה למה שחשתי כקשר בין אב לבת.
באותו רגע הוא התעורר והסתכל בי ואמר, "הי", ואני הבטתי בו ואמרתי, "הי".
בחודשים שנותרו לחייו היינו בתחושה הדדית של שלווה ונינוחות גמורה. לא עוד מודעות-עצמית. לא עניינים בלתי פתורים. בדרך כלל היה נראה שידעתי בדיוק מה נדרש. יכולתי להאכיל אותו, לגלח אותו, לרחוץ אותו, להרימו כדי לסדר את הכרית – כל הדברים המאוד אינטימיים האלה שהיו לי כה קשים קודם לכן.
באופן מסוים, זו היתה המתנה האחרונה שאבי נתן לי: ההזדמנות לראות את הזהות המשותפת של הרוח שחלקנו שנינו; ההזדמנות לראות בדיוק עד כמה זה מאפשר לאהוב ולנחם באופן מסוים. ואני מרגישה שאוכל להסתייע בזה כעת עם כל אדם אחר.

ייתכן שהצעד האמיץ ביותר והקיצוני ביותר שנוכל לעשות, כדי לשחרר את יכולתנו האינסופית לתת, הוא להיות מוכנים לעמוד בפני הספקות, הצרכים וההתנגדויות של עצמנו – המחסומים הפנימיים לביטוי של האינסטינקט האיכפתי שלנו. נוכל לראות מצבים מסוימים כמו אלה שבתחילת המאמר הזה: כשאנחנו מגניבים מבטים אל השעון שלנו כשמישהו מאריך בדיבור, כשאנחנו מתחילים להרגיש כמו שמרטפים-למבוגרים לידידים שיש להם אינסוף בעיות, כשאנחנו חשים לחוצים מעומס אחריות, כשאנחנו כל כך מותשים מלדאוג למישהו שיש לו מחלה סופנית, עד שאנחנו תוהים כמה זמן עוד נוכל להמשיך.
עלינו להודות בכך שיש לנו רגשות של אשמה, חרדה, אי נוחות, אכזבה ופגיעוּת. עלינו גם לרצות להתבונן לעומק, בפחדים שמאחורי אותן תגובות ספונטאניות – הפחד לאבד שליטה, להיות מוצפים, שליבנו יישבר, ובסופו של דבר הפחד מהרס וכליה. זוהי הליבה של השירות התאוסופי והדרך הודאית לפתוח את הלב אל הנתינה האינסופית, השופעת, האפשרית שלו.

מה משמעות ההתבוננות אל מעבר לתגובות הספונטאניות שלנו? אולי כשאנחנו מאבדים את הסבלנות אל אנשים שממשיכים וממשיכים להתעסק בבעיותיהם, אנחנו לא חסרי סבלנות רק בגלל שאנחנו אנשים עסוקים והם מרוכזים בעצמם, אלא גם מפני שתת-המודע שלנו אומר, "ומה בנוגע אלי והבעיות שלי? למי איכפת מהבעיות שלי?" חוסר הסבלנות שלנו יכול למעשה להיות קריאה מודחקת לאהבה. אולי כשאנחנו ממשיכים לדחות הליכה לבקר חברים חולים ובודדים, זה לא בגלל הקושי להסוות את צערנו בגינם וניהול שיחה עימם? אולי עמוק בפנים אנחנו מתעמתים עם הצל המפחיד של אובדן השליטה בעצמנו, של חוסר-האונים האפשרי של עצמנו, ומעל לכול של נטישתנו.

איך יכול האיום בשברון לב, בהצפה וטביעה בעצב, שאנחנו רואים מסביבנו, להשפיע על הנתינה שלנו? ייתכן שמשמעות הדבר שאנחנו כמו צדפות שנפתחות ומאפשרות רק לכמות מסוימת של עצב להיכנס, ואז נסגרות בנקישה. אנחנו עוזרים ביום שני וביום שישי אחר הצהריים; לאחר מכן אנחנו באים הביתה ונועלים את הדלת הקדמית.

אנחנו עלולים לנטוש חבר עם סרטן סופני, או חברה שאיבדה את ילדה, לא רק בגלל שאיננו יודעים באילו מילים להשתמש כדי לנחם אותה, אלא מפני ששאלות עמוקות ומפחידות עולות אל פני השטח. פילוסופיית החיים שלנו, כה הגיונית, כה יפה, כה מספקת מבחינה מטפיזית, שנותנת לנו תחושה של ביטחון ואופטימיות, מותקפת ומעורערת על ידי מושגים של אי-צדק וחוסר היגיון.

כל מה שאנחנו עושים מבוסס על מניעים מעורבים. ביחד עם אהדה אמיתית יכולים לבוא הצורך להימנע משיעמום, בדידות, או רגשות של חוסר תועלת. עזרה לאחרים יכולה להעניק לנו מצפון נקי, להעלות את ההערכה-העצמית שלנו, לאפשר לנו מידה של סמכות. מאידך, מה מצוי מאחורי מניעים כאלה? מניעים שמתחת לפני השטח ומה שמזין אותם עשויים להיות פחד מריקנות פנימית נוראה.

ההתחשבות במניעים עמוקים, שמונחים מתחת להתנהגויות אנושיות רבות, אינה צריכה לערער את ההתלהבות שלנו לשרת אחרים. איננו עוסקים בהלקאה-עצמית. איננו שופטים. עיסוק מופרז במניעים לשירות יכול לסלק את הספונטאניות ואת ההנאה. אם נחכה לטוהר מוחלט של המניעים, נהיה משותקים. אבל רק צפייה חוזרת ונשנית, קילוף השכבות ושימת לב, הוא התהליך שמסיר את המחסומים בין אחרים לבינינו עד שאנחנו מממשים אחדות. בסופו של דבר אין עוד כל תחושה של "עוזר" ו"נעזר". אנחנו עוזרים בהיותנו מי שאנחנו, לא פחות מאשר במה שאנחנו עושים.
השירות הוא למעשה מסע של התעוררות. אנחנו יודעים שיש לנו כוח אינסופי בתוכנו לתת ושכל אדם ניתן לשיפור. אנחנו יכולים לצעוד באומץ ובשמחה על דרך השירות, להביט ללא חת אל הרמות העמוקות, החשוכות, של נפשנו ולגעת בעדינות במרכז המיוחד והשקט הזה שבפנים. אם הכרת האחדות שלנו חזקה והחזון שלה נשאר ברור, היא תהיה עימנו בכל הזמנים, כך שרק חמלה תמלא את ליבנו.

קישור לפרטים על קבוצת לימוד עקרונות התאוסופיה הכוללת מפגשים על בסיס חודשי וחומר לימוד שנשלח במייל

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה

נפתחות סדנאות מדיטציה בחניכה אישית ללא עלות – המעוניינים יפנו לטלפון 037521259

תאוסופיה – ידע שמחזיר משמעות לחיים

www.theosophia.org.il

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>