בשבחה של הבדידות

מאת: רחל אלמוג

בשנה האחרונה חייתי בבדידות יחסית. לא חיפשתי חברת אנשים, לא שעשועים ולא עיסוק כל שהוא. חייתי כמעט נטו עם עצמי. השתדלתי להיות רוב הזמן רק עם עצמי. קראתי הרבה וכתבתי הרבה על מחשבותי ועל תחושותי. לא הייתי צריכה לשתף איש. הבדידות היתה לי חבר ורע נאמנים.

הלכתי רבות לבדי בחיק הטבע. עבדתי לבדי בגינה. הסתכלתי על הבריאה בעיניים חדשות ומתפלאות. היא היתה לי בת לוויה רבת השראה.

מצאתי עצמי מערערת על מהלך חיי, על אהבה, על מאבק, על הישגי וכשלונותי, על חולשותי וחוזקותי, על איך אני תופסת את עצמי כאדם, כאשת-איש, כאימא, כבת לאימא,כחברה ועוד.

מצאתי שדברים רבים שקרו בחיי "שברו" אותי. שאלתי: האם זה נכון? מה זה בכלל"שבר"? האם לא שרדתי? האם לא תפקדתי? האם לא חייתי? האם לא צמחתי? האם לא הייתי כ"עוף החול"? האם לא קמתי בכל פעם שנפלתי? האם לא נאבקתי? האם לא היו לי נצחונות?

שאלתי שתי שאלות מהותיות: (1) למה אני "יורדת" על עצמי? (2) למה אני מחשיבה מה שאחרים חושבים עלי? מי הם? מי אני? למה אני מושפעת במקום להיות המשפיעה?

הבדידות סיפרה לי רבות על עצמי. הקשבתי לבדידות. הבדידות אמרה לי שיש לי עוצמה פנימית, שיש לי היכולת להסיק מסקנות לגבי החיים מתוך הקשבה לקול הפנימי שבי. שיש בי אהבה רבה לתת ולקבל. שיש בי התבונה להיות במנוחה ממירוץ החיים, לקחת פסק זמן ולהתחבר אל עצמי. הבחירה להתבודד לא היתה כדי להתנתק מן החיים, להיפך, היא באה ממקום שרצה תשובות. הבדידות הכניסה אותי לאיזון, לראייה נכונה.

התחברתי לידע שרכשתי, הידע שעוזר להתמודד עם אתגרי החיים, שאומר לי: יש לך את הכלים שבעזרתם את יכולה להמשיך לצמוח ממקום של עוצמה חדשה, אחרת, שונה. בזכות הבדידות הצלחתי להכיר את עצמי. אני יצור של הטבע, השייך לטבע, חלק מהטבע. בתוכי יש עולם ומלואו. כשאני מחוברת לעולמי הפנימי איני יכולה להיות בודדה.

הבדידות אינה בזבוז זמן, להיפך. בזכות הבדידות התגלו לי תגליות חדשות על עצמי, על העולם החיצוני, התחדשה והתחזקה האמונה במופלא ממני, והבנתי, שאני אף פעם לא באמת נמצאת בבדידות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>