דרך ההתמרה

לאמה אנגאריקה גובינדה

לאמה אנגאריקה גובינדה הנו מלומד מעמיק בתורות המזרח ובבודהיזם הטיבטי, וחיבר ספרים רבים בנושאים אלה.זהו חלקו השני של המאמר המקורי שפורסם  תחת הכותרת : "סמלים של התמרה (טרנספורמציה) הרהורים על ספר השינויים, ה "אי-צ'ינג".

מדוע יש הבדל כה גדול בין הידע שנאגר במשך החיים לבין הידע שמועבר אלינו דרך האחרים? מדוע אלו שחונכו לאור מחשבותיהם של מורים דגולים, לעתים קרובות מדי רחוקים עדיין מלהיות חכמים?
ההסבר לכך טמון במהות ההתנסות שמשמעה השתתפות בשלמות, בכל הווייתנו. ודבר זה הינו יותר מאשר התבוננות אובייקטיבית ובלתי מעורבת. המחשבה על אוכל אינה משקיטה את רעבוננו – רק בליעת המזון תשביענו. באופן דומה, כל התנסות אמיתית – משמעה איחוד ומיזוג לתוכנו של משהו נחוץ, חיוני.
האדם השונה, שאינו מרגיש, שאין נוגעים בו, שאינו מרשה לדברים או ליצורים חיים להיכנס ללבבו, מסוגל להתנסות באופן מועט ביותר, כמו גם מי שמרשה לכל הדברים להשתלט עליו והינו עבד העולם החיצוני בלבד. הראשון מרחיק עצמו והשני מאבד עצמו. הראשון הוא כמו אדם שמת בצמא ליד שפת הנהר, משום שהוא מסרב לשתות ממנו; השני הוא כמו אדם שזרק עצמו לנהר וטבע בו.
משמעות החיים היא נתינה וקבלה: שינוי והתמרה, כמו שאיפת האוויר ונשיפתו בתהליך הנשימה. אין זו לקיחת בעלות על דבר-מה, אלא השתתפות בכל דבר שיוצר עימנו מגע – מצב שאינו בעלות על דבר-מה או היות נשלט. אין זו היצמדות לאובייקטים של ההתנסויות שלנו ואין זה מצב של אדישות או אי איכפתיות, אלא זהו שביל הזהב, הדרך האמצעית שבין שניהם, דרך ההתמרה.
אנו משתנים על-ידי מה שאנו מקבלים; אנו משנים את מה שקיבלנו בתהליך של הטמעה. אנו משתנים על-ידי פעולת הנתינה, ואנו תורמים להשתנותם של האחרים על-ידי מה שאנו נותנים. יכולת ההשתנות היא יסודית והכרחית לחיים, והיא שונה באופן יסודי מהתהליכים שמובילים להתנוונות וריקבון ואלו שמובילים לזמניות, כלומר לשינוי לא כשיר.
ריקבון הוא ההתפוררות של מה שהפסיק להיות אחדות אורגנית. הוא מייצג שבירה של מערכת יחסים הרמונית בתוך גבולות היחידה המסוימת, או את הפסקת ההתייחסות ליחידה גדולה יותר או לעולם בכללותו. לעומת זאת, התמרה (טרנספורמציה) – מתַחזקת את האחדות האורגנית של יצורים חיים. יתר על כן, התמרה אינה יכולה להיות שינוי שרירותי – שינוי שנשלט על-ידי הזדמנות או מזל – מאחר והיא נשלטת על-ידי חוקים פנימיים שבטבע בריאתו של היצור או האובייקט. ישנן קטיגוריות רבות לחוקים אלו: מהאוניברסלי ביותר לאינדיבידואלי ביותר; מהחוק הכללי של העולם לחוקים המיוחדים של החיים האורגניים ועד לחוקי הביטוי העצמיים של הפרט; ממציאות הנשלטת על-ידי ההכרח ועד למציאות בה שׂורר החופש האישי. חופש אינו הפקרות. אפשרות לביטוי עצמי ובסופו של דבר, למימוש עצמי – יכולה להתממש אך ורק במסגרת ההקשר של סדר פנימי קיים.
מימוש עצמי אף-פעם אינו אישי, אי לכך, לעולם לא יכיל אנוכיות או בלעדיות (אקסקלוסיביות). רק כאשר מגיעים לדרגה גבוהה של תגובתיות והיענות, למצב של פעילות יצירתית, באמצעות חילופים דינמיים של כוחות חיות ורוחניות, רק אז תמומש החירות האמיתית.
על-מנת שהעצמי שלנו יחיה, עליו לעבור דרך שינוי מתמיד תוך גדילת צורה, מצב שניתן לכנותו כמוות מתמשך ובו-בזמן חיים מתמשכים באופן מתמיד. לאמיתו של דבר, זהו חיזור אחר המוות, כאשר אנו מסרבים לקבל את המוות; כאשר אנו רוצים לתת לצורת העצמי קביעות בלתי-משתנה; כאשר העצמי אינו מרגיש דחפים לגדול החוצה ממנו; כאשר הוא מתייחס לגבולותיו כסופיים ומתנהג בהתאם.
מתוך סד'האנא של רבידרנת טאגור
אי לכך, התמרה מכילה את השינוי והיציבות, ריבוי ואיחוד, תנועה והתמדה. יש לה את מאפייני החיים, כלומר חיבור הניגודים הקוטביים באופן אורגני, איחודם במקצב חובק-כל. מקצב וכיוון מייצגים את יציבות התנועה – תנועה שלעולם אינה קו ישר (הקיים רק במתמטיקה, ובחשיבה האבסטרקטית ולא בחיים). לכן ההיגיון של החשיבה שונה מההיגיון של החיים.
אם אנו רוצים שתהיה לנו יציבות, אנו יכולים למצאה אך ורק בתוך עצמנו, זוהי היציבות של הכיוון הפנימי המכוון למרכז ההוויה שלנו. אין זו היציבות של חוסר פעילות, אלא היציבות של תנועה דינמית. לכן נקבע הסמל הבודהיסטי של "הנחל", אשר לתוכו נכנס האדם כאשר הוא מצא את הכיוון הפנימי, ולכן נקבע התואר "מנצח הנחל" או סוֹטָפָן, לזה שעלה על שביל השחרור. אם תנועה זו נעצרת כאשר מגיעים למרכז, או באם היא משתנה לאחרת, מסוג גבוה יותר – אין לכך כל חשיבות, משום שמגבלות היחיד, הסיבה לכל בעיותינו יפסיקו להתקיים.
על כל פנים, היציבות הפנימית והשלמות של האדם שמצא את מרכזו הפנימי, היא ייחודית ושונה מאוד מאותם רגעים חולפים של איזון אשר מרבית האנשים חווים מפעם לפעם.

יחסיות עולם התופעות ואחדות העולם
הבודהיזם וההינדואיזם מביטים על העולם הזה כעל דבר שיש להתגבר עליו, או כעל אשליה. אין זו שלילה של הטבע או של כל סוג של מציאות ריאלית, אלא תנגודת לעיוות ולערכים החלקיים שנובעים או מיושמים למציאות מעוותת. ערכים אפשר ליצור רק על-ידי נחישות או עמדה של המחשב (mind) המודע. אין ערכים שהינם בעלי קיום משל עצמם, אלא הם קיימים בהתייחסות לדברים אחרים ולמישהו אשר מבחין ומשתמש בהם. לכן, אין אפשרות לייחס ערכים לטבע או לעולם "כפי שהוא". העולם כפי שהוא, אינו טוב ואינו רע; הוא מייצר פושעים כמו גם קדושים, בערות וחוכמה, טיפשים ומוארים.
אפשר לומר שמספר הבורים הוא בלי שום פרופורציה למספר המוארים, אולם כאן אנו טועים בהחלפת כמות באיכות. בן-האנוש בנוי ממיליארדים של תאים ומכיל בתוכו עוד מיליונים של אורגניזמים חיים; ועדיין יש רק מחשב (mind) אנושי אחד שעבורו נבנה הארגון העצום הזה. בדומה, לא ניתן להשוות את משקלה של מודעות מוארת אחת למשקלם של מיליונים בלתי-מוארים: אדם חכם אחד משמעותי יותר מאלף בורים.

הכל תלוי במה שאנו עושים עם המארג אשר אנו מכנים העולם הסובב אותנו. מאותו חומר ניתן ליצור יופי וכיעור, דברים שימושיים ובלתי-שימושיים. יפי היצירה תלוי בקדר ולא בחימר, ובאופן דומה, אין זה משום שמשהו לא בסדר עם העולם שבגינו אנו סובלים, אלא משום שמשהו לא בסדר אצלנו. אין אנו סובלים, למשל, משום שהכל הוא ארעי, אלא משום שאנו נצמדים לחפצים. אם לא היינו נצמדים לחפצים, לא היתה חשובה לנו זמניותם. אנו נהנים ממפל מים או מצורת עננים למרות ארעיותם. להיפך, צורותיהם המשתנות מגבירות את הנאתנו. אנו מתפעלים מהיופי השברירי והחולף של פרח, ומעריכים אותו יותר בגלל מיוחדותו, הרגעיות שלו והאינדיבידואליות הבלתי- חוזרת שלו. זה יקר כי זהו ביטוי ייחודי וחד-פעמי של החיים, המבוסס על כל מה שהיה קיים אי-פעם, ולכן מכיל בצורתו המיוחדת את גדולתו של היקום. משום כך המחווה האחרונה של בודהא היתה להרים פרח – כאשר התבקש על-ידי סויבהוטי לגלות את תמצית הוראתו, מבלי לומר מילה אחת.

נדרשת דרגה גבוהה של התפתחות וראייה פנימית על-מנת לחוות את הנצחי בצורות הזמניות, על-מנת לראות את ההרמוניה חסרת-הזמן ברגעיות של התופעות, לחוש את המקצב האינסופי אשר חודר וממלא אפילו את ביטויי החיים הבלתי משמעותיים ביותר.
מה שמעוות את המחשָב (mind) והורג את הרוח, היא הכפילות והזהות החד-גונית של דברים שנעשים על-ידי מכונה, ושל חיים שנשלטים על-ידי מכונות. רב-גוניות אינסופית היא חותם של גאוניות יצירתית, חד-גונית חוזרת היא חותם הבינוניות והניוון. סמל המכונה הוא הגלגל, אשר הינו גם הסמל של הסמסרה – של הלידה והמוות הפועלים במחזוריות, מעגל הקיום הבלתי-נמנע. אולם ישנו גם גלגל אחר, בלתי-נראה, אשר אינו סובב ללא סוף, אלא במקום זאת הוא מקרין, מאיר וחודר לכל צורת חיים. הוא ידוע בשמו דהרמה-צ'אקרה, והאדם שמגשים אותו מגשים את האוניברסליות שלו ואת היחסים האינסופיים של כל הדברים והתופעות, מבלי להתכחש לקיומם ולערכם היחסי.
אנו חיים בעולם של אי-קביעות ואי-יציבות משום שאנו מתעוורים מהראייה המקוטעת – ראייה של שברים שאנו נצמדים אליהם מתוך אמונה שהם מייצגים את כל מה שיש, ואי לכך הם המציאות עצמה. אנו נצמדים לעולם מקוטע זה בהשפעתן של תשוקות לא-הגיוניות, ומכאן אנו מתעוורים, ומאבדים את ההתחברות החזקה ליחסים פנימיים אשר נותנים משמעות והרמוניה לזרם החיים. אם נוכל לראות את כל התמונה, את השלמות והכוליות של מערכות היחסים, נוכל לצפות בדברים ובאנשים בפרספקטיבה נכונה. ואזי, שינוי תנועתם, אשר עד אז יכולנו להבינו רק "כחוסר קביעות" (באספקט השלילי של התנוונות או הרס) יתגלה כעת במקצב מתמיד, ביציבות של כיוון ובהמשכיות של התפתחות אורגנית, אשר יכולה להחזיר לעולמנו סדר ברמה גבוהה יותר. סדר בעל ערך מתמיד, אשר אפשר להשיגו על-ידי הפשטה (אבסטרקציה) אינטלקטואלית בלבד.
אנו מקבלים את אחדותו של דבר כלשהו במרחב, למרות שהוא מתפשט לממדים שונים עם אספקטים ואיכויות שונות. אולם אנו מטילים ספק באחדות דומה אם היא מתמשכת בזמן (אשר הינו מימד אחר בלבד), היכן שבדומה (להתפשטות במרחב) גם כל מה שמתמשך בזמן מגלה תכונות וזוויות שונות המתפתחות בהתאם לאופי הטבוע בו.

האינטלקט שלנו… תופש את האמת הנעלה של דברים לאט, בקושי ובקטעים. הוא רואה דבר אחד בלבד ואספקט אחד שלו בכל פעם, וכך תמיד זה גורם לתחושה של חוסר שלמות ומוגבלות. אולם יש לנו לעתים רגעי תובנה כאשר דבר-מה הנתפש על-ידי חושינו או דמיוננו יגלה לנו את האופי שלו, או ברגע של התרוממות-רוח שלנו, ייראה כמושלם ויובן כעולם מושלם במיניאטורה.
אדגר פ. קאדיט
המיסטיקנים הגדולים של כל הזמנים וכן האמנים הדגולים חוו זאת. האמנים יכלו להגיע לכך רק ברגעי ההתעלות היצירתיים שלהם. אולם המיסטיקנים יכלו להיות במצב שכזה במידה רבה באופן מתמיד, עקב התנתקותם הפנימית המושלמת והשתנות ראייתם הרוחנית הבסיסית. עבורם העולם הבלתי-יציב של בני-התמותה הרגילים נעלם. זאת למרות שהם עשויים לחיות בו ולהעניק את טוב-ליבם האוהב לכל היצורים החיים – משום שהם מצאו את ההרמוניה המרכזית, ולעולם לא יוכלו לאבד את מושג הכוליות (טוטאליות) של היחיד. הם הסידהא אשר השיגו את הכוח הקסום שהופך את הסמסרה לנירוונה. הם החכמים והקדושים אשר הגיעו להארה.

עברית: רחל זנדר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>