האם ניתן לקיים מערכות יחסים בלי עימותים?

פרופסור פ. קרישנה

פ. קרישנה הוא פרופסור לפיזיקה, היה תלמיד ישיר וקרוב של קרישנמורטי, כותב ומרצה רבות ברחבי העולם

הליקויים שאנחנו רואים בחברה הם השלכה של הליקויים הקיימים בתוך התודעה שלנו. אני יכול להבין את הגורמים העמוקים לתופעות הללו כשאני מתבונן בהם בתוך חיי-שלי, בתוך התודעה של עצמי. מה שמתרחש שם בחוץ אינו שונה ביותר ממה שמתרחש בתוך עצמי, חוץ מסולם ההתגלות בחומר. הייתכן אם כך שתהיה מערכת יחסים בלי ניגודים (קונפליקטים)? אין חשיבות למציאת התשובה לשאלה זו דרך קריאת ספרים, מפני שהיא רק תעצב דעה על האם זה אפשרי או בלתי אפשרי, ודעה אינה האמת, היא רק רעיון. כך שחשוב לבדוק את השאלה הזאת בפתיחות בחיי היומיום.
אני שואל את עצמי: איך מתעורר ניגוד במערכות היחסים שלי? ואני שואל את עצמי גם: למה אני מתכוון כשאני אומר מערכות יחסים? יש לי מערכת יחסים עם הפרחים הצומחים בחוץ, מפני שכשאני מתבונן בהם יש תגובה מתוך התודעה שלי. יש לי מערכת יחסים עם השמיים, עם ההרים, עם הטבע. באופן דומה יש לי מערכות יחסים עם אנשים. יש לי מערכות יחסים עם ספרים ועם רעיונות, מפני שכשאני מתייחס אליהם זה יוצר תגובה מתוך התודעה שלי. כך שכאני משתמש במילה "מערכת יחסים" במובן הזה – אפשר לומר שהחיים הינם מערכת יחסים. מיום היוולדנו ועד ליום מותנו אנחנו במערכות יחסים עם הכל סביבנו. הבה נתחיל בחקירה: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלנו עם הטבע? אפשר למצוא שיש קצת.
הרבה יותר קל לנהל יחסים עם הגינה שלנו או עם חיית המחמד שלנו מאשר עם שכנינו, מפני שבטבע אין אגו. אך לעתים כשאני רוצה לעשות משהו, לצאת לפיקניק ומזג-האויר גרוע וגשום ואני לא יכול לצאת, אז אינני אוהב אותו. אינני אוהב כשהטבע מתערב בתוכניותי, ואם אני נעשה חולה ואיני יכול ללכת לעבודה, גם אז אני חש איזו תחושה של ניגוד. אבל קל יחסית לקבל את הניגוד הזה, מפני שאנחנו מקבלים התרחשויות טבע כמשהו שאינו עוין.
נמשיך, היש ניגודים ביחסים שלי עם דברים ועם רעיונות? אם אני נקשר לדברים, אני מוצא שאני חושש לאבדם, כך שהחשש הזה יוצר ניגוד. בדומה, אם אני נקשר לרעיונות, להשקפה מסוימת, אז אינני מחבב אנשים שיש להם רעיונות אחרים, אינני מחבב ספרים שמציינים רעיונות אחרים, וזה יוצר ניגודים אני מוצא שמאוד נעים להיות בקהילה שמסכימה איתי, יותר מאשר עם אנשים שאינם מסכימים. כך שזה יוצר כמות מסוימת של עימות ביחסים. אם אני רוצה לעשות משהו בחיי ומישהו אחר בא ומפריע, אז יש לי ניגוד ואני מרגיש אלים מפני שאני רוצה להזיז אותו, כי הוא עומד בדרך שלי אל מטרתי. כך אני רואה איך מתעוררים ניגודים בכל מערכות היחסים שלי. ואני שואל את עצמי: איך תוכל להיות מערכת יחסים בלי ניגודים?
כשאדם מוצא מצב כזה, שבו משהו נראה בלתי אפשרי, הוא צריך תמיד לשאול: "האם הגישה שלי לחיים שגויה?" האם אני כמו קבצן, נושא עמי כמה קערות בלתי נראות ומבקש שמשהו יוּשַׂם בתוך הקערות? יש קערה אחת שאומרת: תן לי הנאה, אחרת אומרת: תן לי הערכה, שלישית אומרת: תן לי כסף, רביעית אומרת: תן לי נחמה. בכל פעם שמישהו שם משהו בתוך הקערה הזאת, אני אומר: הוא חבר. כשמישהו לוקח משהו מתוך הקערה, אני קורא לו אויב. אז אני רואה שכל עוד אני ניגש לחיים עם כל הקערות הללו, אני בעצמי יוצר חברים כתומכים ואויבים כמתנגדים. כך מתעוררת יריבות בין שתי קבוצות, מפני שגישה כזאת מחלקת אנשים לידידים ולאויבים.
כל עוד אני ניגש לחיים באופן כזה, הניגוד הוא בלתי נמנע. אני עשוי לשלוט בביטוי של הניגוד הזה, אני עשוי לדאוג לכך שלא יתבטא באלימות פיזית ובמלחמה. אני עשוי לשלוט בו, אבל הוא מתחיל בתחושה הזאת של חיבה או איבה שבה אני חי. כך שאם אני באמת רוצה לחקור אם קיימים חיים ללא ניגודים, אני חייב לגלות אם אפשר לחיות בלי קערה אחת אפילו. לא לגשת לשום דבר עם הכוונה לבקש משהו בשביל עצמי, שזה שחרור מהשתוקקות. האם אנחנו מכירים מצב כזה, ולו באופן חלקי? במילים אחרות, האם אני ניגש לאדם אחר תמיד בגלל שאני רוצה ממנו משהו, או האם יש חברות אמיתית במערכות היחסים שלי עם אנשים? חבר אמיתי אינו בא אלינו מפני שהוא רוצה משהו. הוא פשוט רוצה לחלוק את השמחות ואת העצבונות של החיים. בסתם שיתוף של חיי עם מישהו אחר, אין קערת נדבות. אבל אם מערכת היחסים שלי מבוססת על הנאה הדדית, אז היא איננה מערכת יחסים של חברות או של אהבה.
אז אני שואל את עצמי, האם אפשר לגשת כך לכל דבר? הנוכל להתייחס כך לטבע, לכבד עץ ולהעריך את הקשר שלנו עם העץ, מתוך התעלמות מכך שהוא נותן או שאינו נותן לנו פרי? הנוכל להתייחס כך לנהרות ולהרים, מבלי לראותם כמקורות לחשמל או לרווח חומרי? כשאני יוצא לטבע, האם אני הולך כחבר, או האם אני הולך לבקש משהו בשביל עצמי? ואני מוצא כי לעתים אני הולך כחבר ולעתים, כשאני מתוח, אני הולך לשם במטרה להירגע.
באותו אופן, במערכות היחסים שלנו, לעתים אני עושה משהו רק בשביל ההנאה מלעשותו, ובפעמים אחרות אני עושה אותו כאמצעי להשיג דבר-מה, להשיג משהו בשביל עצמי. כשאני עושה זאת רק למען ההנאה אני קורא לזה תחביב. כשאני עושה זאת במטרה להרוויח כסף, או כוח, עמדה, מעמד או מוניטין, אני קורא לזה שאיפה (אמביציה). השאיפה מקושרת בדרך כלל לעבודה שלנו.
אנחנו מייחסים חשיבות עצומה לעבודתנו, ומתייחסים לתחביבים כדבר משני, שאנו עושים בזמננו הפנוי. עלינו לשאול את עצמנו ברצינות: למה כל העבודה לא יכולה להיות כמו תחביב, כך שהעבודה לא תהיה נפרדת מן ההנאה? כרגע החברה שלנו מאורגנת כך, שהפרדנו בין העבודה לבין ההנאה. רוב האנשים עובדים במשך חמישה ימים בשבוע במטרה לקבל את המשכורת שלהם, ואז הם משתמשים בה להנאתם בסוף השבוע, כך שהעבודה עצמה איננה הנאה. ההנאה מופרדת מן העבודה. קיבלנו זאת כמצב רגיל, טבעי בחיים, ממש כפי שקיבלנו את העובדה שאנו צריכים למלא את ההשתוקקויות שלנו באמצעות מערכות היחסים שלנו. אנחנו פוחדים מבדידות, וכדי להתמודד עם הפחד הזה אנחנו משתמשים במערכות היחסים להסתיר את הבדידות. אנחנו פוחדים מן העתיד, ולכן אנו אוספים רכוש, אנו אוספים דברים ואנו מתקשרים אליהם, כדי להיות מובטחים בעתיד. אנחנו פוחדים מלהיות אף אחד, מפני שאנחנו חשים שאז אף אחד לא ישגיח עלינו, לאף אחד לא יהיה איכפת מאתנו. זה גורם לנו לשאוף לעמדה, למעמד, לכוח, כך שנהיה מישהו ואנשים לא יוכלו להתעלם מאתנו.
אלה הן ההתניות שבהן לכודים המַחשָׁבים (minds) שלנו. כל-עוד זה נמשך, הניגודים בלתי נמנעים. כך שעלי לגלות אם זה אפשרי שלא להתייחס מתוך פחד. יש קטע מאוד יפה בהנביא, שנכתב על-ידי חליל ג'יבראן, בפרק המדבר על הידידות.
הוא אומר: "ואל תהא מטרה לידידות אלא עמקוּת הרוח. כי אהבה, החותרת לדבר לבד מגילוי סתריה היא, אינה אהבה אלא רשת פרושָׂה, אשר רק דברים פְּחוּתים עולים בה". [ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן/הנביא, עברית: נועה זאלוד, הוצ' תמוז]
הנביא אומר, שאתם עשויים לחשוב שמה שאתם לוכדים ברשת הזאת יועיל לכם, אך זוהי אשליה. מה שאתם תופסים ברשת הזאת אינו מביא לכם תועלת, מפני שכל עוד אתם ניגשים לחיים בדרך זו לא תדעו אהבה מהי. האהבה נהרסת על ידי תהליך-האגו, שתמיד מחפש אחר משהו למען התועלת האישית או הרווח. אבל, כפי שאומר הנביא, זה לא כך למעשה.
לפיכך עלי לגלות: האם קיימת אנרגיה שאינה אנוכית, או שאני מונע תמיד רק על-ידי ההשתוקקות, על-ידי איזו תועלת, רווח, משהו שאני מקבל בתמורה? כל עוד המניע הזה נמצא שם, אין אלה יחסים של אהבה. אם תוכל לענות לשאלה למה אתה אוהב את אשתך, אינך אוהב אותה. אם אתה באמת אובד עצות כשאתה צריך לענות לשאלה הזאת ואתה אומר: אינני יודע למה אני אוהב את אשתי, אני פשוט אוהב אותה – אז אולי זאת אהבה. אבל אם אתה אומר: אני אוהב אותה מפני שהיא יפה, מפני שהיא מבשלת אוכל טוב, מפני שהיא מטפלת בילדי, מפני שהיא תמיד נמצאת שם בשבילי כשאני עייף וחולה – אז אתה משתמש בה לנוחיותך. לא שאין צורך ביחסים של תן וקח במערכות יחסים. השאלה היא אם היחסים מבוססים על כך. כשהם מבוססים על כך, אז זה כמו יחסים עסקיים, חוזה, ומערכת יחסים של אהבה אינה חוזה.
אני רוצה לבחון את עצמי בגישתי לכל דבר בחיים. אם אני ניגש לכל באופן אנוכי, אז הניגוד יהיה בלתי נמנע, וזה כולל את היחסים שלי עם עצמי, מפני שגם אני התוצאה של העבר. מיליון שנים של עבר ביולוגי, שמסתכמות באינסטינקטים שלי. אלפי שנים של עבר תרבותי, שעיצבו את המושגים התרבותיים שלי. הזיכרונות של ההתנסויות שלי מאז ילדותי כוללים את מה שאני מכנה "אני". מהי מערכת היחסים שלי עם הזיכרון שלי? אינני יכול לשנותה, מפני שהיא תוצאה של העבר. ממש כפי שאינני יכול לשנות את ידי, באותו אופן אינני יכול לשנות את זיכרוני, והמוח שלי מעלה תגובות משם. השאלה היא: האם אני עבד לתגובות הללו? האם עלי להזדהות איתן, או שאני יכול להתבונן בהן ולהשתחרר מהן?
אני גם חייב לשאול: האם יש ניגוד במערכת היחסים שלי עם עצמי? כשאני מתבונן בזה, אני מוצא שכן, יש כמה דברים שאינני אוהב בעצמי. יש לי ניגוד בין מה שאני לבין מה שאני רוצה להיות. אז אני חייב גם לשאול: האם אני יכול להתקרב אל הישות הזאת, שאני קורא לה "אני", גם כמו חבר? מבלי לשפוט אותה, מבלי לדכא אותה, מבלי ללחום בה, מבלי לומר: היא צריכה להיות כך, היא צריכה להיות אחרת? מפני שאם לא, הניגוד יהיה בלתי-נמנע.
אם כך הדרך היחידה להימנע מניגוד, גם פנימי וגם חיצוני, היא לגשת לכל דבר כאל חבר אמיתי. כל הדברים הללו מתקיימים גם בטבע, באותו אופן שבו אני מתקיים. הם קיימים, יש להם אורך-חיים, והם מסתיימים. לא רק דברים חיים כמו צמחים ובעלי-חיים ובני-אדם, אלא גם דברים בלתי-חיים כמו הרים וכוכבים. יש להם אולי חיים יותר ארוכים, אבל הם באים לקיום, יש להם חיים, והם מתים.
האם המַחשָׁב (mind) הוא שעושה את הטעות הזאת, לדַּמוֹת שכל הדברים האחרים קיימים שם כדי לספק אותי באיזו דרך? האם לכן אינני רואה אותם פשוט כחברים, עמיתים, יצורים אחים שעימם אני חולק חיים אלה? אולי זו היא האשליה של המחשב. מהיכן מתעוררת החשיבות הזו שאני נותן למוח? האין הוא רק אחד מן המוחות של האנושות?
אם מישהו היה מברך אותנו במַחשֵׁב (computer), היינו משתמשים בו כשהיינו רוצים והיינו סוגרים אותו כשלא היה בו צורך. גם המוח האנושי הוא מַחשֵׁב מסובך מאוד. קיבלנו אותו כמתנה כשנולדנו והוא תוכנת. חלקו תוכנת לפני לידתנו על-ידי הגנטיקה, וחלקו תוכנת על-ידי התנסויות שהיו לנו מאז הלידה. למה אני נעשה עבד למחשֵׁב הזה? למה איני יכול להתייחס אליו כמו אל המחשֵׁב שנמצא שם בחוץ? כלומר אם כך, למרות שיש לו תכנית ויש לו התניה, אני חופשי ממנו. אבל אם אני מזדהה עם המַחשָׁב (mind), אם אני קורא לו "אני", אז ההשתוקקויות שלו, ההתנגדויות שלו, החיבות והאיבות שלו, נעשות החיבות, האיבות וההשתוקקויות שלי, ומטרתי בחיים נעשית למלא אותן. ואז, משם בא הפילוג, משם בא הניגוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>