החיפוש אחר האושר – התבוננות וחקירה פנימית

מאמר מאת אברהם אורון.

אושר אמיתי

אושר אמיתי

כשאנחנו מתבוננים ברגע של שלווה בטבע שמסביב, ניתן לקלוט משהו משמחת-החיים שניבטת אלינו על כל צעד ושעל. אנו יכולים לקלוט זאת מתנועות ומעוף הציפורים, מריקוד הדבורים והפרפרים, ומהיופי והשלמות של העצים הפרחים. אותה שימחת חיים שניתן למצוא לעיתים בחיות-המחמד שלנו, ובילדים הקטנים – וזה כשאנחנו נותנים להם את החופש לשחק ולחוות.
בחיים יש אושר שאנחנו כנראה, סגרנו את עצמנו בפניו. לכן קורה לא פעם שאנחנו מקנאים באושר הפשוט של הציפורים, של הפרחים, של הילדים, ושואלים את עצמנו מה קרה לנו בעצם, מדוע לא יכולנו להישאר עם אותה שימחת-חיים, אותה פליאה, אותה יכולת למצוא את המשחק וההנאה בכל דבר כפי שחווינו בילדותנו.
האם זה חייב להיות כך? מה מונע מאיתנו להיות מאושרים? זוהי שאלה שראוי, לשבת מספר דקות בשקט ולהתבונן פנימה אל תוך עצמנו, להציג את השאלה ולהקשיב פנימה אל התשובות, התחושות ומה שעולה מתוכנו לגביה.
כשאנחנו מתבוננים פנימה, מתחילות לעלות משם אלף סיבות לכך שאיננו יכולים להיות מאושרים, ושהאושר נראה כל-כך רחוק, כל-כך מורכב, כל-כך מסובך. אלף תירוצים למה אני לא יכול להיות מאושר.
מקשיבים לעצמנו ומגלים את הפטפטת המתרחשת במוח ואינה נותנת מנוח, את המאבק עם מה שיש, עם הרעשים החיצוניים והפנימיים. כשיש מאבק – איך יכולה להיות שלווה? איך יכול להיות אושר? אנחנו מתבוננים פנימה ורואים שישנה תחושה של נפרדות, של ריחוק גם מאלה שקרובים אלינו, בדידות , תחושה של גבולות קשיחים שמפרידים ביני לבין האחר …
אנחנו ממשיכים להתבונן ומגלים שמתחת לבדידות ודפוסים אחרים מסתתר פחד. הפחד שהוא אחד מחוסמי-האושר הגדולים ביותר. הפחד מפני הכאב, הפחד מפני האבדן, הפחד מפני המוות..
כשאנחנו ממשיכים להתבונן יתכן ונחוש אי-נוחות , חוסר שלווה, חוסר מנוחה או השתוקקות ועולה בנו הדחף להפסיק להתבונן, כי לא נוח לנו ולא טוב לנו עם עצמנו.
באיזה שהוא שלב צפים ועולים זיכרונות ומטענים מן העבר, כל מיני דברים בקשר לאנשים, כאלה שאנחנו אוהבים וכאלה שאיננו אוהבים, כל השק הגדול שאנו נושאים על גבנו.
מתבוננים עוד ורואים שאנחנו מלאים בהתניות שנחרטו בנו בשלבים שונים של חיינו כולל התניות שקשורות לדת, ללאום,למעמד, להיותנו גבר או אישה ועוד ועוד.
האם הדרך אל האושר חייבת לעבור דרך התהליך הזה של ההתבוננות, של המודעות למה שכובל אותנו, למה שמונע מאתנו להיות חופשיים?
כשאנחנו מתבוננים פנימה ומנסים להבין את מהות האושר עולה השאלה: מהו בעצם אושר? מה דעתכם?
לאדם הכואב – אושר הוא להיות בלי כאב. לאדם הרעב – אושר הוא כשיש מה לאכול. לאדם העייף – מנוחה היא האושר. אבל מה קורה לאחר שהשביעו את הרעב, אחרי שינה טובה ואחרי ששכחו את הכאב. האם הם מאושרים?
ומה לגבי המצבים הבאים: כשלאדם חסרה שלווה, באותם רגעים בהם הוא מצליח להיכנס לשלווה – הוא מאושר. האמן – מאושר כששורה עליו המוזה והוא מצליח ליצור. האם שילדה מאושר – מאושרת. האיכר ששדהו מתפתח כראוי – מאושר. המתַּקשר מאושר כשהוא מצליח ליצור קשר ומתחבר אל הנשגב. האינטלקטואל מאושר עם ספר טוב, המאוהב מאושר כשהוא נמצא עם אהובתו. האם זה אושר?
ומה כשאיננו נמצאים עם אהובינו, כשהדברים אינם זורמים כפי שרצינו?
אנחנו עדיין שואלים מהו אושר.
האם כשיש, בתוכנו ובינינו לבין סביבתנו, שלום, שלווה והרמוניה?
האם האושר הוא חופש מתחושת החוסר, מהריק הפנימי שרוצה עוד ועוד?
האם כשאנחנו חווים חוויה של ביחד, כשאיננו שרויים בנפרדות ושגבולותינו התרחבו? האם זה אושר?
האם האושר הוא מצב שבו אנחנו זורמים בתהליכי היצירתיות שלנו?
או אולי האושר מופיע כשאנחנו מפסיקים לרדוף אחריו , וברוחו של קרישנמורטי: "האושר הוא כמו רוח קלילה שחודרת פנימה כשהחלון פתוח."
אם ננסה לסכם, ואי אפשר לסכם כי אי אפשר לכלוא את האושר בכלוב המילים – הוא בא כשאנחנו לא שם, כשהבית ריק. ריק ממה? – כנראה מהאגו. זהו אולי מצב של שלווה, של עירות, של צלילות, של התרחבות שחובקת הרבה יותר מאשר את עצמנו.
האם יש דרגות של אושר?
האושר של האדם ששמח בחלקו, שכל הדברים הנוצצים וכל הזוהר הכוזב שקיים בחברה שלנו לא כל-כך מושך אותו.
והאושר של האדם שעושה את חובתו בבית, בעבודה, בחברה. אני חושב שכשאנחנו מרגישים שאנו עושים את הנכון, מה שצריך, ואנחנו שלמים עם עצמנו – צומחת מהשלמות הפנימית הזאת הרגשה של שלווה.
והאושר של אדם שהיה אומלל, אבל עבד על זה ויצא מזה, מתבונן לאחור ורואה שעשה כיברת דרך, עשה עבודה בדרך לאיזו נינוחות פנימית, שלווה, שימחה. ואושרו של אדם שמקדיש את עצמו להבאת אושר לאחרים וזה גורם לו אושר.
וישנו האושר של זה שעושה מה שצריך מבלי לחפש אחר האושר, מבלי לחשוב עליו כלל.
אם היינו מצרפים את כל אלה ביחד, אולי היינו מקבלים משהו שיכול להצביע על הכיוון שבו יימצא האושר.
רבים מאיתנו קראו את הספר "האלכימאי", ספר נפלא ומרגש מאד, ואולי נחשוב לרגע מי היו האלכימאים האמיתיים. הם היו אלה שבאחת התקופות החשוכות ביותר בימי האנושות, בימי הביניים, תקופה של רדיפות קשות על רקע דתי, שאפו לחקור ולהבין את היקום ואת עצמם.
הם שאפו אל הנשגב, אל החירות וההארה. אבל היה עליהם להסוות זאת בחיפוש אחר הידע, שאותו ייצגה "אבן החכמים" שמסוגלת להפוך כל מתכת לזהב, או למצוא את השיקוי שמסוגל לרפא את כל המחלות ולהחזיר את הנעורים. זה היה המסווה. הם עבדו קשה מאד בכבשנים שלהם, במעבדות שלהם. הם התיכו, רקחו, יצרו חומרים מחומרים שונים.
היו הרבה מתחזים, והיו רבים שלא הבינו את מהות האלכימיה, אבל האלכימאים האמיתיים הבינו שהזהב האמיתי נמצא בתוכנו, ושבתהליך הזיכוך והחקירה הם מזככים ומטהרים את עצמם והופכים את העפר שבטבעם לזהב. הפעילות החיצונית שלהם היתה מכוונת אל הפנימית. המתכות, היסודות, התרכובות – סימלו כוחות רוחניים ביקום ובאדם. הם התכוונו פנימה, ולכן האלכימיה היתה סוג של עבודה עם חומרים, כשלמעשה הם עבדו עם החומרים הפנימיים שלהם. האלכימיה היא עבודה יומיומית, ואצל האלכימאים זו באמת היתה עבודה יומיומית, כשבתהליך של ניסוי וטעיה, נפילה וקימה, פעילות חיצונית ופעילות פנימית, רעש ושקט – נוצר באדם אותו שינוי עמוק, אותה התמרה של העפר לזהב.
האם יתכן שגם הדרך אל האושר היא תהליך אלכימי שבאמצעותו אנו הופכים את הזבל שבטבענו לוורדים בעלי יופי ובושם מופלא. הוורד בסופו של דבר הופך גם הוא לזבל, אבל מהזבל הזה יכול לצמוח שוב וורד.
זהו התהליך בטבע. איך אנחנו הופכים מַאֲבק לשלווה? שיפוטיות וביקורתיות לפתיחות וקבלה? כבילה ותלות לחירות? איך אנחנו הופכים קשיחות ואטימות לרכות וחמלה? ותשומת-לב להקשבה?
איך מתמירים אנוכיות ונפרדות לאחווה? ורדיפת-הנאות וריגושים לשביעות-רצון ממה שיש?
איך הופכים שטחיות וחוסר-חיים להתעוררות לחיים וחיים-מהלב? ובסופו של דבר – להתמיר את הפחד לאהבה?
יש כל-כך הרבה ספרים שמנסים ללמד אותנו איך. האם ייתכן שקניית ספרים והקריאה מהווה תחליף ללקיחת אחריות, להתמקדות ולעשייה של הדרוש?
קשה לנו להיפרד מחוסר-האושר שלנו. כנראה שאיננו רואים באושר משהו טבעי, משהו שאנחנו וכל אחד אחר זכאי לו.
אנחנו אומרים: "אני רוצה להיות מאושר." האמנם אתה רוצה להיות מאושר בכל ליבך? האם אתה מוכן להשקיע את העבודה, או שמא אתה רוצה רק את הפירות? האם באמת נמאס לך מהחיים באפרוריות, ברדידות, בחוסר-החִיּוּת ובחוסר-השמחה?
אני רוצה להיות מאושר – אבל. תמיד אבל.
אני מחפש את המורה שיראה לי איך. אני רוצה להיות מאושר – אבל זה יצטרך להמתין עד שאצא לגמלאות. כשאני עושה מדיטציה – אני מאושר. ומה קורה לאחר המדיטציה? כשאני בטבע – אני מאושר. ומה קורה כשאתה לא בטבע? כשאני עם חברים שיודעים לעשות שמח אני מאושר. ומה כשאתה לא עם החברים?
חשוב שנשאל את עצמנו שאלה נוקבת : האם אנחנו באמת רוצים להיות מאושרים? אם היינו רוצים להיות מאושרים באמת, היתה משתמעת מזה עשייה בלתי מתפשרת בכיוון הזה. ועבור האלכימאי של האושר – החיים הם המעבדה. הקלחת הרותחת של החיים, שבה נמצאות כל מיני תרכובות, מועילות ומזיקות, שבה נוצרים הזהב האציל והברזל אכול-החלודה, שבה יש תהליכים חלקים והרמוניים אבל גם התפוצצויות שמסבות סבל רב.
אם אנחנו מחפשים את אבן-החכמים – בואו נחשוב רגע ונראה, כי אבן-החכמים האמיתית של האלכימאים, אותה אבן דימיונית שחיפשו ואולי מחפשים אותה עד היום הזה, בעצם לא היתה אבן חומרית אלא משהו אחר, שעשה את ההתמרה, את השינוי הגדול הזה. היה שם הרצון ללמוד, רצון רב ללמוד ללא המחשבה שאני כבר יודע ולמדתי. היו שם פתיחות, התמדה ונחישות. היו שם תשומת-לב והקשבה והיו שם העזה ונכונות להתמודד עם קשיים. אלו המרכיבים של אבן-החכמים, גם של אלכימאי ימי-הביניים, ואולי גם של אבן-החכמים של אלכימאי ימינו, של עכשיו.
ישנן כמה אמיתות מנחות בתהליך החיפוש אחר האושר שעולות בדעתי. את האמיתות הללו לימדו ענקי הרוח של האנושות מזה אלפי שנים. אני מנסח אותן במילים שלי, ואולי יהיה נכון שכל אחד מאתנו ימצא את האמיתות שלו וינסח אותן לעצמו. קחו אותן פנימה, התבוננו בהן, הטמיעו אותן והפכו אותן לחלק מכם. בהטמעת האמיתות הללו טמון המפתח להצלחה ביישום. אין פער בין הבנה לבין יישום. כשאנחנו מבינים משהו לא רק אינטלקטואלית אלא עם כל הלב – מזה צומחת עשייה נכונה, יישום נכון.
אמת ראשונה: מקור האושר קיים בתוכנו, בטבענו העמוק, בנשמתנו, ומי שרכש מיומנות מסוימת ביכולת להיכנס לשקט, להעמיק בעירות מלאה פנימה, אל מעבר למחשבה ולמילים– חש ברגעים הללו תחושה של צלילות, שלווה ואושר. רבים אולי לא יקבלו זאת, ויראו בכך תאוריה לא מוכחת. זוהי תיאוריה כל-עוד איננו בוחנים זאת. נדירים הם אלה שניסו והתמידו , ולא חוו רגעים אפילו קצרים של שלווה ונועם. מזה משתמע שכשאנחנו מניחים לעצמנו, כשאיננו מוטרדים, כשאיננו מטרידים את עצמנו – צפה ועולה בנו תחושה של נועם ושל שלווה .
האמת השניה היא שהמיינד המותנה, המלא במאבקים, מילים, פירושים, ציפיות ותשוקות, הוא החסימה הגדולה שמפרידה בינינו לבין האושר. השורשים של ה"אני" וה"שלי", נמצאים במיינד. היכולת להבחין בין המודעות שצופה לבין המיינד, ולהביא מודעות מבחינה, מכילה וחומלת לדפוסי חשיבה ורגש מושרשים שגורמים לסבל סוללת את הדרך לחרות ולאושר.
האמת השלישית: האושר מופיע כשמרפים,כשמפנים לו מקום, כשאין נאחזים בדבר ואין בורחים מדבר.
האמת הרביעית: במרכז שלנו נמצא תמיד שלמות ושלום. בשוליים הרדודים נמצא רק חוסר ומאבק.
האמת החמישית: בכל רגע ורגע אנו בוחרים היכן להיות. באושר או בחוסר.
האמת השישית: אושר קיים רק בנוכחות השלמה ברגע הזה ומרגע לרגע.
מכל אחת מהאמיתות הללו נגזר תרגול שעלינו לגלות. עלינו לקחת את האמת, להגות בה, לעבוד איתה וליישם אותה ברוח הנכונה, ברוח של אהבה: אהבת הבריות, אהבת האמת, ואולי ניתן להוסיף פה עוד אהבה אחת – אהבת השקט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>