המסר הרוחני של האמנות

                                                    ענבה קנטור
ענבה קנטור הייתה מוסיקאית, מחברת ספרי ילדים, ותלמידה ומורה מעמיקה של התאוסופיה

לאונרדו דה-וינצ'י, הצייר האיטלקי בן המאה ה-15 (תחילת ה-16) עסק, כידוע, גם בתחומים רבים אחרים. בין השאר מספרים שניסה לבנות מטוס. כשהשלים את הדגם, זה נראה לו מגושם ולא אסתטי והוא קבע, שאם זה לא יפה – זה כנראה גם לא נכון.

גם מדענים ופיזיקאים מודרניים הבחינו, לדבריהם, שאיכות אסתטית של מודלים שלהם מהווה, כשלעצמה, הנחייה לנכונותם ולתקפותם. מבחינה מסוימת אפשר לומר שהמסר של היופי הוא יותר עמוק מן האמת של המדע. אמיתות שהיו מקובלות במדע זמן רב – התבדו, חידושים מדעיים – התיישנו, אבל יצירות אמנות גדולות לא איבדו את הערך שלהן גם לאחר אלפי שנים. היופי הוא נצחי בכל גילוייו, בין שהוא תוצר של הטבע או פרי רוחו של אדם.

איינשטיין אמר: שום כמות של ניסויים לא תוכיח את צדקתו של המדען שקבע אמת מדעית מסוימת, ואילו ניסוי אחד יכול להוכיח בכל זמן, שהוא טועה. אבל פסל יווני מלפני 2,500 שנה, ציור של לאונרדו דה-וינצ'י מלפני 500 שנה, כמו גם יפי השקיעה והזריחה מלפני מיליארדים של שנים – לא איבדו את קסמם.

החוויה האסתטית היא ספונטנית. אי אפשר לעורר חוויה אסתטית, אם היא אינה מופיעה מעצמה. ואי אפשר לקבע את ההשפעה שלה. יום אחד אנו נתפשים ליופי של יצירה אמנותית מסוימת, ויום אחד או בתקופה אחרת או במצב רוח אחר – האמת שלה כבר לא מדברת אלינו. שוחר אמנות די שיאמר: "אני מרגיש שזה יפה, זה מלהיב אותי", או "זה לא מדבר אלי, זה משאיר אותי אדיש".

כשמדען מגלה חוק טבע ומצליח להוכיח אותו, הוא צריך לנסח את ההוכחה במילים, במספרים ונוסחאות, ואז החוק שגילה נחשב לאמת מקודשת שהשכל חייב לקבלה. כשבא מדען אחר עם רעיון חדש ו/או ביקורת – לא די שהוא אומר: "אני מרגיש שזה לא נכון". הוא צריך להוכיח את השגותיו במילים ובנוסחאות שמדברות אל האינטלקט. רק אז, הוא יכול לבטל את האמת המדעית הקודמת. מאותו רגע, האמת הראשונה מתה .

אמן יכול לרשום תוים, להקליט, להציג בתערוכה… אבל הוא לא יכול לרשום על היצירה שלו פטנט, שקובע שיש בה אמת חשובה ושחייבים לקבלה. היצירה צריכה לגעת בנימים יותר עמוקים, ולא די שהיא משכנעת את האינטלקט. כשיצירה אמנותית לא תופסת אותנו, שום הוכחה לוגית לא תעזור. כי אמנות פונה לאינטואיציה ולרגש. היא יוצאת מהלב ונכנסת ללב.

יחד עם זאת, יצירה אמנותית טובה אינה השתפכות סנטימנטלית שרירותית, בה עושה האמן מה שמתחשק לו. כששומעים יצירה של שופן הרומנטיקן, למשל, נדמה שהוא פשוט נסחף ברגשותיו. אבל כשמנתחים אותה נדהמים לגלות שהיא בנויה על חוקיות קפדנית. אלא שאפשר ליהנות ממנה גם בלי לנתח כל הזמן את ההרמוניה ואת הצורה המוזיקלית ולתת לה לדבר ישר אל הלב, אל אותו משהו בתוכנו שכמה ליופי. החוקיות שביצירה היא חלק מיופיה ואנו חשים אותה מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון עליה.

המדען הוא אדם יצירתי ממדרגה ראשונה, אבל השימוש המיידי בחוקים שהוא מגלה ובנוסחאות שהוא קובע הוא, בדרך כלל, בנייה של משהו מועיל, כמו מכשיר חדש שייתן לאנשים יותר תחושת ביטחון או נוחיות. לפי הנוסחה שלו אפשר ליצור, בשיטת הסרט הנע, עוד אלף מכשירים זהים שיהיו יעילים וימלאו את תפקידם בנאמנות.

אבל יצירה אמנותית היא חד פעמית והיא יורדת לעולם יחד עם החוקיות החבויה בה, המשתמעת ממנה ומתאימה רק לה. אי אפשר לייעל את השיטה וליצור לפי אותה חוקיות עוד יצירות, כי זה יהיה משעמם, כי מטרת האמנות אינה לתת תחושת ביטחון או נוחות פיזית, אלא ליצור משהו שירומם את הנפש. היא צריכה לפרוט על נימים פנימיים. השגרתי והמשעמם הוא גזר-דין מוות ליפה ולאמנותי. אינך יכול לכתוב עוד שיר לפי אותה חוקיות פנימית שהתאימה לשיר הקודם שפרץ ממך פעם. כל יצירה נולדת יחד עם מערכת החוקיות המתאימה לה בלבד, ואי אפשר לכתוב עוד יצירות לפי אותה המתכונת, כפי שבונים עוד מאה דירות בשכונה, לפי אותה התוכנית שמהנדס העיר תיכנן פעם.

אמנות יורדת לעולם כאחדות של צורה ותוכן, כהרכב של צבעים, צורות או צלילים, שהחוקיות שלהם משתמעת מתוכם. המלחין לא מחליט מה יהיה המבנה ההרמוני והצורני, אלא היצירה היא המפעמת בתוכו בצלילים או בצבעים, כמשהו חי ואחיד, כי היא באה מעולם של אחדות והיא פונה אל התחושה הפנימית שהיא מעבר לשיקולים המנטליים. היא פונה לאינטואיציה, שהיא עולם של אחדות בתוכנו.
ביטוי אמנותי הוא ביטוי שלם יותר, שמאחד את כל המרכיבים של האישיות. הוא פונה לחושים: לעין, לאוזן הפיזית. הוא מדבר אל הרגש. יש בו חוקיות שצריכה לשכנע את ההיגיון הפנימי שלנו ויש בו מסר שפונה לאינטואיציה או לחוכמה של הלב.

הביטוי האמנותי, המוצר של היופי – הוא הדבר הכי קרוב לאידאות האלוהיות שאפלטון דיבר עליהן, או למחשבה האלוהית – שלפי התורה התאוסופית, כל היקום אינו אלא השתקפות שלה וכל סיבת קיומו וגם המטרה שלו הן להתקרב ולהידמות אליה יותר ויותר. הוא נוגע הרבה יותר עמוק מאשר מילים שמנוסחות באופן מדעי ויותר מפילוסופיה מתוחכמת ומורכבת.

מספרים על בודהא, שישב עם תלמידיו המלומדים. הם הרבו לשאול אותו שאלות מסובכות על נושאים עמוקים ומופשטים. כל אותו הזמן בודהא שתק והקשיב בסבלנות. לבסוף, כתשובה, הוא לקח פרח וללא מילים הניח אותו לפניהם. רק תלמיד אחד הבין את המסר (זה היה אננדה, בחיר תלמידיו).

האמנות היא חד פעמית, ספונטנית, כמו החיים עצמם, שעם כל המחזוריות שבהם הם תמיד מתחדשים, תמיד חדשים, משתנים. כי החוק הראשון של החיים הוא חוק השינוי – חוק האבולוציה. אבולוציה היא שינוי שהינו בלתי פוסק, אבל יש בו היגיון פנימי. כמו גרעין של צמח שהופך לשתיל ואחר כך לעץ ירוק. באביב כולו פורח בפרחים צבעוניים, בחורף הוא עומד בשלכת וכשהוא פורח שוב – זה לא בדיוק אותו הדבר. הוא כבר התבגר בשנה.

התאוסוף ג'ופרי הודסון, שהייתה לו יכולת ראיה על-חושית, כתב בספרו "אחוות מלאכים ואנשים" שגם יופיו של האל נתון לשינוי. הוא גדל מיום ליום, כמו שכתוב אצלנו: "המחדש בכל יום מעשה בראשית". יצירת אמנות היא בריאת עולם קטן, בריאה בזעיר אנפין, ולכן היא צריכה לחדש תמיד.
"האמנות" – אומר ג'ופרי הודסון – "היא השפה של המלאכים. הם אינם מדברים במילים, אלא בצבעים ובצלילים. הם רואים את יופיו של האל ומעבירים את המסר לטבע, כדי שיעצב את החומר יפה ככל האפשר".

כשאדם שואף ליפה ומנסה לעצב בצבע, בצליל או בתנועה, לפי החזון הכי גבוה שלו – הוא נעשה דומה למלאכים. בעולם האלוהי קיימים אב-טיפוסים אידיאליים, מופשטים, שאיננו יכולים להגיע אל הדרגה של היופי שלהם, אלא רק לשאוף אליה. אך גם האב-טיפוסים גדלים ונעשים מורכבים יותר, מפורטים יותר: כמו ענפים שמסתעפים מאותו העץ. אולי היה פעם אב-טיפוס אחד של אדם, אך עם האבולוציה הם התפצלו לאב-טיפוסים של גזעים שונים, של סוגי אדם שונים.
האב-טיפוסים הם, קודם כל, אידיאל של יופי והטבע שוקד על עיצוב אותו יופי בחומר, ועל ידי כך הוא מצוי בתהליך בלתי פוסק של העלאת החומר לדרגה אלוהית.

"היופי" – אומר הודסון – "מצוי בדרגה גבוהה בין המתנות על מזבח האלים (כלשונו הפיוטית), ליופי יש כוח מרומם. תמונה שתופשת אותנו מעוררת בנו ממש תחושת צמאון. צמאון למשהו בלתי מוגדר, איזו הבטחה לעתיד. אולי זיכרון של אושר אבוד, או כמיהה החדורה בטבע עצמו למושלם שקיים בעולם האידאות האלוהי".

יש ליופי כוח שובה-לב, מפתה, שמוציא אותנו מעולם היומיום הצר ומטרדותיו, אל ספירה רחבה יותר של הרמוניה וחיוניות."בעיות אינן נפתרות" – אומר אסג'יולי (שהיה מורה רוחני) – "בעיות רק נשכחות כאשר משהו יותר גדול וחשוב בא במקומן. ללא היכולת להתעלות בהשפעת היופי, היינו נחנקים בשיגרת היומיום. יופי מגלה עולמות בלתי ידועים, אפשרויות שאין להן שם, שאינטליגנציה מעשית רציונלית לא היתה מגדיעה אליהם".

אפלטון אמר: "מטרת כל החינוך היא ללמדנו לאהוב יופי". ליופי יש כוח ריפוי. פיתגורס השתמש במוזיקה מסוימת להרגיע רגשות סוערים, ובמנגינות אחרות – כדי להתמודד עם דיכאון.
כשקיים זלזול ביופי חוגגים היעדר טקט, שיעמום וחוסר טעם בכל מה שאנחנו עושים, ובכל מוצר שאנו מייצרים. הרעשנות והשטחיות – כל אלה הם תוצאה של היעדר רגישות אסתטית והתוצאות העמוקות הן אטימות של כל האישיות. חוש אסתטי הוא גם חוכמה והדרכה פנימית: מה, ובעיקר איך, מתאים לעשות דברים, לומר דברים…

ג'ופרי הודסון, כמו רבים אחרים, מזהה את היפה עם הטוב, עם המידות הטובות. הטוב והרע מזוהים בעיניו ליופי ולכיעור. נכון שיש בעולם מספיק אנשים יפים ורעים, וכן טובים ומכוערים, כדי להפריך את ההנחה הזאת, אבל למיכאל איבנהוב, פילוסוף ומורה רוחני, יש הסבר לכך: לדבריו הסתירה שאנו מוצאים פעמים רבות בין יופי חיצוני ליופי פנימי נובעת מכך, שההופעה הפיזית משתנה בקצב איטי. החומרים החיצוניים עמידים יותר מחומרי המחשבה. אדם בעל חזות פיזית דוחה, אם הוא שוקד על יופיו הפנימי, כגון שהוא משיג פילוסופיה אלוהית שחודרת אל תוכו ומחייה את החומר ממנו נבנו אברי גופו הפיזיים, יבוא יום שהחומר שלו יהפוך להיות מראה מדויקת, המשקפת את חייו הפנימיים.

הנוער, מטבעו – אומר איבנהוב – אוהב מוזיקה שמביאה אותו מיד לשלב של רתיחה, וגוררת אותו לתנועה ולסחרור גופני. מוזיקה כזאת מדברת אל הנוער ברגע זה, אך יש לבחון מה תהיה השפעתה המצטברת לאורך זמן. אילו שגעונות הם עלולים לבצע בהשפעתה ובגלל מצבי הרוח שהיא מעוררת.
מאידך, יש מוזיקה שמכניסה אותך לאוירה של תפילה, של טוהר פנימי, של התפעלות שמיימית, של שיכחה עצמית והזדהות עם משהו יותר נפלא וגדול.

אמנות בעלת ערך נצחי היא מדיטציה, הגות, שדרכה אתה קולט את היופי השמיימי בתוך הרבדים העמוקים של נשמתך. הדמיון האנושי יכול ליצור יצירות נפלאות ומרוממות את הנפש, אך לשם כך הוא צריך להתעלות אל המישורים הגבוהים של עצמו ולעבוד על יצירת האמנות החשובה ביותר, שכולנו מצווים לטפח אותה כל חיינו: היא יצירת עצמנו. עיצוב תכני המחשבות שלנו ודרך ביטויין, הכוונת הלכי הנפש ובחינת ההתנהגות שלנו, שכל אלה יהיו מונחים על ידי השאיפה ליפה, כדי שנגדל ונהיה ראויים לאותו אב-טיפוס אידיאלי, שהאינטואיציה מנחשת אותו ושואפת אליו כמו פרח שנמשך לאור.

נכון לומר, שכל יצירת אמנות צריכה לחדש, אבל נכון גם לומר שלכל משורר יש בעצם רק שיר אחד, שהוא חוזר ויוצר אותו בווריאציות שונות. גם כשאנו נתקלים ביצירה בלתי מוכרת, אנו יכולים לעתים לנחש: זה ודאי מוצרט, זה דומה לבאם, או זה הסגנון של הצייר ניקולאס רוריך.
אם אלוהים הוא בבחינת שמש שנותנת לנו אור, אפשר להמשיך את הדימוי ולומר, שלכל אחד יש קרן אור שיורדת אליו בלבד מאותה שמש. לכל אחד יש אידיאל אישי, שמקורו בספירות העליונות, והיעוד שלנו הוא לנסות ולבטא אותו כמיטב יכולתנו. כל יצירה חדשה של האמן מוּנעת על ידי השאיפה שלו להגיע אליו, וכל ביטוי אמנותי חדש הוא עוד ניסיון להתקרב אל האב-טיפוס האידיאלי, שהוא חש אותו במעמקים ושממנו הוא מקבל את השראתו.

לסיכום, הדת אומרת: "כזה ראה וקדש". רק התורה שלי היא אמת. המדע אומר: יש רק אמת אחת. אם מתגלה אמת חדשה, סימן שהממצאים הקודמים אינם אמת. האמנות היא הליברלית מכולם. היא אומרת: אלה ואלה דברי אלוהים חיים. בכולם יש אמת, יבורכו השוני והחידוש שבכל אחת מהיצירות, בתנאי שיצאו מן הלב ויכנסו אל הלב. בתנאי שיהיו חדורים כמיהה אמיתית לאידיאל שמיימי של יופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>