השלווה, טבעה ומידת הרלבנטיות שלה

סורנדרה נראיאן
פרק 8 מתוך ספרו "חיים כדי לחיות"

לא מזמן, קבע שחקן קריקט הודי שיא עולמי חדש בכך שהצליח להבקיע הכי הרבה שערים, במשחקי מבחן בינלאומיים. כשנשאל, מה הביא להצלחתו זו, הוא השיב שאין ספק שאחת הסיבות העיקריות להצלחתו היא היכולת שלו להישאר על המגרש רגוע ובשליטה עצמית כשהוא מתעלם מכל מיני התגרויות שהופנו כלפיו.
בחיי היומיום שלנו תמיד מייעצים לנו, רופאים, פסיכולוגים, מטפלים, יועצים לניהול, ואחרים, להישאר רגועים ובשליטה עצמית, משום שזה מגן עלינו מפני יתר לחץ דם, מתחים, כאבי ראש, וכו'. שלווה ושליטה עצמית גם הכרחיים לצורך קבלת החלטות מפוקחות, יכולת תכנון נכון וביצוע יעיל של מטלות, כמו גם התמודדות עם תוכניות מסובכות.
גם לפוסעים בדרך הרוחנית, או ל"שחקנים במגרש הרוחני", הושם דגש על הצורך לטפח את מידת השלווה והשליטה העצמית, ולעיתים קרובות יש להתחיל מהתייחסות לדברים פשוטים ויומיומיים. לכן מעניין כאן לציין, שאנני בזאנט נהגה לייעץ לשואפים להתפתחות רוחנית לא להתאמץ מדי, משום שהדבר עלול לגרות את העצבים, ולגרום לאי שקט מנטאלי. היא הוסיפה ואמרה, שעבודה קשה מדי, שרואים לעיתים קרובות בקרב הצעירים והנלהבים, מעידה על חוסרחוכמה, משום שמאמץ יתר היום שיגרום לנו להיות חסרי תועלת מחר, אינו מעשה חכם, משום שבכוונה לספק היום את התלהבותנו הבלתי מאוזנת, אנחנו פוגעים בכוחנו לעשות עבודה בעתיד. כמובן, היא הוסיפה, שאין זה מתייחס למצבי חירום שמתעוררים לעיתים ושאז, יש לוותר על זהירות יתר כדי להבטיח השלמתה של פעולה הכרחית בזמן. אבל רצוי לתכנן את המהלכים כך, שמצבים כאלה לא יחזרו על עצמם לעיתים קרובות. אולם, יש להביא בחשבון שמה שנחשב למאמץ יתר עבור האחד, לא יהיה כך, עבור האחר, וכל אחד חייב לקבוע את המידה הנכונה עבור עצמו, ולא להניח לשיפוטו זה להיות אמתלה, אף אם היא בלתי מודעת, לעצלנות, ליאות או אדישות. קיים גם הבדל בין מאמץ יתר לעבודה קשה, והצועד בדרך הרוחנית נדרש לעבודה קשה, משום שהדרך מתפתלת " במעלה ההר לכל אורכה עד לסופה".
אם נתקדם לנושא העמדות הפנימיות שלנו , לתגובות שלנו לאירועים, מצבים ודברים שמגיעים אלינו מבחוץ, ההדרכה שניתנה על ידי המורים הרוחניים, מתחילה שוב בהתייחסות להתרחשויות הפשוטות היומיומיות, ולצורך להישאר ערני ושלו. לדוגמא, דברים פשוטים כמו מצב מזג האוויר, טמפרטורה גבוהה או נמוכה בימים מסוימים, ומידת הלחות באוויר, יכולים להשפיע על יכולת השליטה העצמית, אם האדם אינו זהיר דיו.
ברמה אחרת, לא תמיד אדם מסכים עם דבריהם או מעשיהם של בני זוגו, או ילדיו, או עמיתים בעבודה, או במקומות אחרים. חילוקי דעות, וגישות שונות למצבים בעבודה, עלולים להתעורר, משום שאין שני בני אדם שזהים זה לזה. ישנם לעיתים ילדים "קשים" וחברים לעבודה "קשים". אפילו במובן הפיסי הטהור, האם זה עוזר לאבד את השלווה? אחד המורים אמר פעם שאם מישהו קורא לך טיפש ואתה מיד מגיב בחמת זעם, זה אומר רק שישנה אמת כלשהי במה שהוא אמר. לפיכך התאולוג הנוצרי תומס א. קמפיס (Thomas ā Kempis) מייעץ: "אל תניח לשלווה שלך להיות בשפתם של בני אדם: משום שבאם הם מפרשים אותך בדרך חיובית או שלילית, זה אינו עושה אותך לאדם אחר" האם לא עדיף לשמור על פתיחות, על מוכנות להקשיב, להתווכח, לאפשר לאחרים את החופש לחשוב, להאמין, ולהגיע עצמם כאוות נפשם, ממש במידת החופש שאנחנו מבקשים לעצמנו?
נפנה כעת לסיבה יותר בסיסית שפוגעת בשלווה, ובשליטה העצמית שלנו, שהיא התשוקה – תשוקה לדברים שנדמים מושכים כלפי חוץ. תשוקה, הדגישו המורים הרוחניים, מתעוררת מבורות – בורות באשר לטבענו האמיתי, למושאי התשוקה והקשר האמיתי שלהם אלינו. להתעלות מעל לתשוקות זה דבר מאד קשה. אבל עוזר לנו מאד, להתבונן בתנודות שלהן , ובשינויים, בטבען בר החלוף והבלתי ממשי של הדברים אליהם אנו משתוקקים. יש שיר של רוברט פרוסט שנקרא "שום דבר מזהב לא שורד" (Nothing Gold Can Stay) שיש בו אבחנה יסודית של המשורר בנושא זה:
הירוק הראשון של הטבע הוא זהב
הגוון הקשה מכולם למאחז
העלה הראשון שלו הוא פרח
אולם, רק לשעה אורח,
עלה אל עלה אז נשר,
כך שקע גם גן העדן לצער,
כך השחר היום יורד,
שום דבר מזהב לא שורד.
כפי שחכם אחד הגדיר זאת פעם, מבחן הממשות הוא התמדה, או המשכיות בלתי משתנה. לא יכולה להיות התחלה או סוף לממשי; הממשות והאמת, אחד הם, משום שמילולית המילה satya (אמת), פירושה – מה שהוא נצחי.
ובכל זאת, לתשוקה יש מקום באבולוציה, או לצמיחה האנושית עד לדרגה מסוימת, אך לא יותר מכך. לרוע המזל המומנטום שהצטבר במשך תקופות חיים רבות נמשך – יותר או פחות. יהיה זה, לפיכך יומרני עבור רובם של האנשים לומר שאין להם תשוקה. אפילו לא עבור אלה שצועדים בדרך הרוחנית. אהל, מה שיכול וצריך לקרות, ולו בהדרגה, הוא ההרחבה של ההבנה, וכתוצאה מכך, הפחתת המשיכה לדברים לא רלבנטיים או לא חשובים לחיים.
קרישנמורטי הציב את לב-ליבו של המאמץ הכרוך בהקשר זה בכך שהוא ממריץ אותנו להקדיש את המיינד שלנו, את לבנו, את העצבים שלנו, את עינינו, את כל קיומנו , כדי לראות מה לאמיתו של דבר נמצא וקורה מעבר לכך; רק אז "תבוא לידי ביטוי הממשות האחרת", שהוא מכנה אותה "תודעה ללא תוכן", אשר, מעצם טבעה היא תמיד רגועה ונתונה לשליטה עצמית. היוגה ואסישטה (Yoga Vasishta) מסבירה: כשם שהשמיים אינם נרטבים מן הממטרים שנמצאים בתוך העננים שבקרבם, כך גם ריבוי התהליכים שבעולם, אינו משפיע על התודעה המוחלטת.
שליטה עצמית רגועה במלואה, מתארת מצב שבו כל החושים, כולל המיינד, מצויים בהרמוניה מלאה עם הישות הפנימית, פועלת באחדות ובהתאמה עם הרצון והפיקוד שלה. וכך החושים אינם מתרוצצים לכאן ולשם, במרדף אחר מה שנראה מפתה, כל אחד על פי הדחף שלו, אפילו, לעיתים קרובות מבלי לתת את הדעת, למחיר שיהיה על האחר לשלם, ועל ההשלכות לגבי הגוף כולו. מצב מושלם של שליטה עצמית רגועה מוצג ב- באגאודגיטה (Bhagavadgita ), כך: על ידי ויתור מנטאלי על כל הפעילות, הישות הפנימית שרויה לה בשלווה בעיר בת תשעת השערים, לא פועלת, ולא גורמת לפעול.
צריך להוסיף כאן שמצב כזה של שליטה עצמית רגועה אין פירושו שלילה של אנרגיית החיים והפעילות שזורמת ממנה. הכוונה כאן היא להפסיק אובדן של אנרגיה כתוצאה מהתעוררות של גלי תשוקות. אפשר עתה לאסוף אנרגיה זו כדי לעשות עבודה בעלת אופי מעודן ואצילי יותר – שהינה עבודה מלאת חמלה, שנעשית ללא אגו, או עם מעט מאד ממנו. אם נשאר במצב כזה אלמנט של תשוקה, אם אפשר לקרוא לו תשוקה, זוהי תשוקה לעבוד באדות ובהתאמה עם הרצון האלוהי. זוהי "דינמיות פנימית", שהינה רגועה, לא אנוכית, ולפיכך מלאת עוצמה. היא יכולה לבטא את עצמה בפעילות אוהבת הבמישורים הפנימיים של החשיבה והאינטואיציה. היא יכולה גם ללבוש צורה של פעולה מוחשית במישור הפיסי. אבל, ממש כפי שמים זורמים להם מטה בטבעיות אל המישורים הנמוכים של השדות, כך גם האנרגיה זורמת בספונטניות כדי לעזור לכל הברואים שחיים וסובלים בחשיכה ובבורות.
בודהה וישו, ידועים באהבתם האינסופית והחמלה כלפי הכל. ובכל זאת הם היו השלווה בהתגלמותה. אפילו התמונות והפסלים, הלא מושלמים שלהם, מציגים את השלןןה העמוקה והשלום הניבטים מעיניהם. ג'ורג' גרים, בספרו תורתו של הבודהא, מסביר את טבעה של אהבה זו כדלקמן:
כאשר אנחנו מדברים על אהבה, אפילו על האהבה הטהורה ביותר אנחנו מקשרים אליה באופן בלתי ניתן להפרדה, את הרעיון של דבר מה שמשתייך לרגשות ולאהדה. במילים אחרות, אנחנו תמיד חושבים על משיכה כלפי אדם כלשהו, או כלפי כל בני האדם בכלל… אבל, כל מה מה שהוא משיכה, או רגשות אינו יותר מאשר תחושת של כמיהה, אולי כמיהה בצורתה הנעלה, אבל עדיין אין זו אלא כמיהה… אהבה היא משהו נטול כל סוג של משיכה. אבל, מה נשאר כשמפרידים את אלמנט המשיכה מן האהבה? נשאר החסד, חסד טהור, החסד הינו האהבה שטוהרה בכוח התובנה מסיגי התשוקה.
עברית: זאבה ליפשיץ

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>