ושמחת בחייך

אברהם אורון

סיפור על אדם בלתי רגיל, אדם שעל-אף שחייו לא קלים, עצם נוכחותו גורמת לחוות יותר קלילות. אחד שאינו במרדף אחרי הדברים הגדולים שאין לו, אלא נהנה מהדברים הקטנים שיש לו. שאין לו כסף לבזבז על מופעי-בידור יקרים כי החיוך והצחוק קיימים בנשמתו. כזה שכשרע לו, הוא ימצא תמיד אחרים שרע להם יותר לנחם, לתמוך ולחזק.

__________________________________

בני-אדם רבים כל-כך מתעוררים בכל בוקר בלי חשק לעוד יום מעיק או משעמם. המחשבות הראשונות הן על הקשיים שצפויים היום, או הכישלון הצורב שנחלנו אתמול, או סתם על משהו שמפריע לנו בבן או בת-הזוג, ואולי במזג-האוויר, או בכותרות של עיתון הבוקר.
מתנהלים בכבדות או בריצה מטורפת דרך שגרת הבוקר, כשהלב סגור והרגשות קהים לרעננות הבוקר, לתכלת העמוקה המוארת על-ידי קרני-השמש הראשונות, ולילד או לבן/בת-הזוג, המנסים לשווא למשוך מאיתנו תגובה שיש בה מעט יותר התייחסות ורגש.
במהלך היום אנו פוגשים אנשים, עובדים, מדברים בטלפון, נוסעים, הולכים, קונים, אוכלים ובדרך-כלל מהמקום האוטומטי, שמגיב ופועל בהתאם לדפוסים הקבועים שיצרנו בעבר.
וישנם, כמובן, ימים טובים במיוחד, או כאלה שהם רעים במיוחד, שמוציאים אותנו לזמן-מה מהשיגרה ומהרדידות הרגשית, שבה אנו נתונים בדרך-כלל, אך עד מהרה אנו חוזרים לדפוסים המוכרים וה"טובים", שמאפשרים לנו להמשיך לישון את חיינו.
הנה כך חולפים להם חיינו, כשאנו מבוססים היטב בתחושה המרגיעה שאנחנו כמו כולם, שורדים את החיים ומקווים כמו כולם, שיפלו בחלקנו עוד דברים ואירועים שיגרמו לנו לחייך ולחוות, ולו לזמן-מה, התרוממות-רוח. חיינו יכולים להתנהל זמן רב מבלי שנעלה בדעתנו שבכלל אפשר אחרת.
ואם הקארמה שלנו טובה במיוחד – ייתכן שהיקום יזמן בדרכנו אדם, שעל-אף שחייו לא קלים, עצם נוכחותו תגרום לנו לחוות יותר קלילות בתוכנו. אדם שאינו במרדף אחרי הדברים הגדולים שאין לו, אלא נהנה מהדברים הקטנים שיש לו. אדם שאין לו כסף לבזבז על מופעי-בידור יקרים כי החיוך והצחוק קיימים בנשמתו. אדם שכשרע לו, הוא ימצא תמיד אחרים שרע להם יותר לנחם, לתמוך ולחזק. אדם שגם כשהוא בוכה על-כך שאיבד משהו, נשמתו מחייכת על-כך שמצאה משהו.
אדם כזה ייראה מוזר לחלוטין בנוף האנושי שסובב אותנו, ויהיו בוודאי כאלה שימליצו לאשפז אותו באופן דחוף, שהרי הוא חולה במחלת-נפש קשה – מחלת העליזות. ומפגש עם אדם כזה עלול בהחלט לגרום לנו זעזוע עמוק, שהרי חיינו עד-כה במחשבה שחדווה ושמחה הם רק שמות שניתנו על-ידי בני הדור הישן לילדיהם, ושבני-אדם נורמליים כמונו כבר הבינו מזמן, שאת חדוות-החיים ניתן למצוא רק בשירי המשוררים ובאגדות.
אך הנה בכל-זאת הביאה אותנו הקארמה הטובה שלנו לפגוש אדם כזה, ואנו שואלים אותו אם המחלה הזו, כלומר מחלת העליזות, היא מלידה? או שמא, חס וחלילה, זו מחלה מידבקת? ואומרים שאנחנו מכירים פסיכולוג מצוין… והוא ממהר להרגיע אותנו, שגם הוא היה נורמלי לחלוטין, ממש כמונו.
"אז איך הידרדרת למצב כזה?" אנו שואלים.
פני האיש מוארים פתאום בחיוך, והוא שואל: "אתם באמת רוצים לדעת?" ולהנהון הכן שלנו הוא אומר: "כי לא רציתי למות. אתם מבינים, הרגשתי שאני יותר מת מחי, וככה זה אצלכם, הנורמלים. אתם חיים כמו מתים, כי כשאין שמחה בלב אין טעם לחיים".
"רגע, רגע", אנחנו מוחים, "איננו מרגישים כלל כמתים, ואנחנו עדיין חושבים שצריך סיבה למסיבה, וסתם-כך לשמוח בלי שום סיבה זה לא נראה לך משונה?"
"היום כבר לא", הוא עונה, "פעם גם אני חשבתי כמוכם, והייתי בטוח שהמצב הטבעי הוא לחיות בציפייה להצלחות, למתנות, למסיבות, לחברים ולבדרנים שיגרמו לי לשמוח. אבל לאט לאט הבנתי, שצחוק אינו בהכרח שמחה, ושרגעי-סיפוק על הישג כזה או אחר חולפים מהר מאוד, ומותירים מאחריהם את אותה תחושה של ציפייה וחוסר שקדמה להם".
"אתם מבינים, התנועה הזאת בין מצב של ואקום פנימי, בין ציפיה והשתוקקות מחד, לבין מצב של קהות ואדישות מאידך, כשביניהם זוכה האדם ברגעים קצרצרים של שביעות-רצון וסיפוק – כך אתם ה"נורמלים" חיים – לי זה גרם להרגיש מת בעודי חי".
"ואתה טוען", אנו שואלים, "שניתן לחוות תחושה כזאת של סיפוק ושביעות-רצון גם ללא סיבה חיצונית כלשהי?"
"אכן כן. כשהבנתי שאני במלכוד, במעגל-קסמים שבו החוסר הפנימי יוצר השתוקקות המופנית החוצה, ושהשבעתה מובילה לרגע קצר של סיפוק, שבעקבותיו מופיעה שוב תחושת-החוסר, התחלתי לחפש את התרופה למחלת-החוסר-הפנימי, למחלת חוסר-חדוות-החיים".
"החוסר הפנימי, העובדה שאיננו שלמים בתוכנו, שאנחנו חצויים ונאבקים בתוכנו, שאנו מנותקים מעצמנו – נראה לנו כמצב הטבעי, ושככה זה צריך להיות".
"ואני אומר לכם", הוא ממשיך, "שהחוסר הזה, שכולם שקועים בו עד צוואר, הוא מחלה, והוא מקור סבלו של האדם".
"עצור לרגע", אנו אומרים, "ואינך חושב שהחוסר הזה הוא שמביא אותנו לעשייה ולהישגיות, ושבלעדיו היינו חיים עדיין בתקופת-האבן?"
"יופי של הערה", אומר האיש בחיוך, "אין ספק שלחוסר הפנימי יש תפקיד בדחף להתפתחות ולהישגיות. זה בסדר כשמתעוררת בנו תשוקה למזון כשאנחנו רעבים, או השתוקקות למקום קריר כשחם לנו, או השתוקקות לחברה כשאנחנו חשים בדידות. אבל מדוע רובנו המכריע נשארים במצב של חוסר-מנוחה גם כשאנחנו שבעים, וגם כשלא חם או קר לנו, וגם כשאנחנו בחברה ואיננו לבד? מדוע רובנו מתמקדים במה שאין לנו, במקום ליהנות ממה שיש לנו, מהיש, מהעכשיו? ולכן, ידידי, אני אומר שכולנו חולים במחלת-החוסר-הפנימי, וכולנו חיים באשליה שדברים שנמצאים מחוצה לנו יוכלו לספק את החוסר הזה, להרוות את הצמא הזה".
"ואתה אומר", אנחנו שואלים, "שמצאת תרופה למחלה הזאת, ושעכשיו אינך חסר דבר?"
"לא אמרתי שאיני חסר דבר, והייתי בהחלט מרוצה לו יכולתי להחליף את הקטנוע שלי בטויוטה קורולה כמו שלך, או לו התאפשר לי לנסוע לדהרמסאלה לכנס בהשתתפותו של הדלאי למה, אבל אני שמח לציין, שהחוסר הזה אינו מציק לי ואיננו מונע ממני להרגיש שלם בתוך עצמי ולא להרגיש חסר בגלל מה שאין לי".
"זה נשמע מעניין", אנחנו ממלמלים, "אנחנו רק מקווים שהתרופה שאתה מציע היא תרופה טבעית, כי איננו משתמשים בתרופות של הרפואה הקונבנציונלית!"
"זו התרופה הכי טבעית שיש", הוא עונה, "אבל זו אינה תרופה שלוקחים דרך הפה או מורחים על העור, אלא זוהי תרופה שעשויה ממודעות שהתודעה שלנו לוקחת. התודעה שלנו זקוקה למודעות עצמית, להתעורר לעצמה, להשתחרר מהמשיכה החולנית אל הדברים שמחוצה לה ולהתחיל לגלות את האוצרות של היופי, השלווה, השמחה והאהבה שקיימים בה. והדרך לעשות זאת היא אמנות מיוחדת במינה, אמנות הקשב הפנימי, שבאמצעותו מגלה האדם וחווה את עובדת היותו שלם כאן ועכשיו. הוא מגלה שהאור, השלווה, האהבה, השמחה שחיפש מחוצה לו נמצאים בתוכו, ושבאפשרותו ליהנות מהם בכל עת שיחפוץ".
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר להיות שלם?"
"שלם פירושו לא להיות חסר, לא להיות חצוי, לא להיאבק בתוכך.

הנה לך שאלון קצר, שיעזור לך לקבוע אם אתה שלם, או לא:
1. האם כשאתה עוסק בדבר כלשהו ליבך נתון לו במלואו?
2. האם כשטוב לך הינך חושש מהרגע שבו יסתיים הטוב, או יילקח ממך?
3. האם כשלא טוב לך עם עצמך, אתה רץ לפצות את עצמך ב"דברים טובים"?
"רגע, רגע, הרי 90% מבני-האדם הם כאלה", אנחנו אומרים.
"זה נכון, ולכן מחלת-חוסר-חדוות-החיים היא המחלה הנפוצה ביותר".
"והתרופה, לדבריך, היא קשב פנימי?"
"כן. קשב ללא תנאי, קשב שבא מהעומק, מהלב, גם לעצמנו וגם לזולת. קשב גם למקומות המפוחדים והנאחזים, הכואבים והכועסים. כי רק על-ידי קשב אמיתי, לא שיפוטי ואמפתי לאותם הקולות שאיננו אוהבים בתוכנו, הקולות שחונקים את חדוות-החיים שלנו, נוכל להתמיר אותם לשקט הפנימי שמביא מרפא לנפש ולגוף ומאפשר לאור ולשמחה השקטה של הנשמה להאיר את יישותנו. כל מי שמודט חווה לעתים את אותם רגעים קצרים של שקט, ואת החדווה והנועם שמתלווים אליהם".
"הקשב הפנימי מאפשר לנו לחוות את המקום השלם בתוכנו, ולזהות להשתחרר ולנקות את החמץ שבנפשנו וכך לחזור לטבענו הראשוני, החופשי והזורם. וזרימה, ידידי, היא חדווה".
"ומה אתה עושה כשעצוב לך, כשרע לך על הנשמה או כשסתם כבד לך? יש לך ימים כאלה?"
"בוודאי שיש. אבל למדתי לא להתרגש מהם במיוחד. האם אתה מתרגש מהעננים, שמכסים לזמן-מה את פני השמש? אני פשוט מקבל אותם כפי שמקבלים מכרים ותיקים, שלא פגשתי מזמן. אנחנו יושבים יחד לזמן-מה ומשוחחים. אני מקשיב להם בידידות ובאמפתיה. כעבור זמן קצר הם פשוט קמים וממשיכים לדרכם. אתם מבינים, אני פשוט זורם עם מצבי-הרוח. אני מאפשר לעצמי לחוות אותם מבלי להישאב אליהם, וכמו משבי-הרוח גם הם חולפים ועוברים".
"ככה", הוא אומר, "זה עובד לגבי. אבל לכם אני יכול להציע עוד כמה טיפים לתקופת-הביניים, עד שתצליחו גם אתם לא להתרגש ממצבי-הרוח ולהישאר יציבים ואיתנים גם כשרוחות מקפיאות נושבות והשמים שלכם מכוסים בעננים כבדים".
"נשמח לשמוע, כמובן".
"ראשית כל לימדו להקשיב ולהתבונן בחיים שסביבכם ממקום אמפתי, פתוח ולא שיפוטי. כשתלמדו להתבונן כך ולבטל את המחיצות שביניכם לבין סביבתכם יתגלו לכם שערי-החדווה. השערים שדרכם זורמת החדווה אל המודעות. כל מה שפותח ומזרים יוצר בנו חדווה. זרימה היא חדווה.
• "השער הראשון הוא שער היופי. היופי גורם לנו להתרחב לקראתו. התבוננות והערצה של היופי בפרח, בעץ, בהר, בזריחה, בפניהם של היושבים מולכם, תפתח בפניכם את השער אל אותה המהות שיצרה את היופי הזה, מהות שטבעה הוא חדווה ואושר.
• "השער השני הוא שער השלווה. אני שואף פנימה, משקיט את גופי, נושף החוצה ומחייך. בשלווה העמוקה, כשהנפש רוגעת כמו אגם ללא גל, עולה החדווה מתוך מעמקי עצמנו ומחלחלת אל מודעותנו. בשלווה אנו נפתחים ונוצרת זרימה מן הפנים החוצה.
• "השער השלישי הוא שער האהבה.  האהבה גורמת לנו להתרחב ולהיפתח. האהבה לילד, אהבה לאדם קרוב, אהבה לאדם נערץ, אהבה לאל. האיחוד, ביטול הנפרדות, מביא שמחה.
• "השער הרביעי הוא שער ההתמסרות לנתינה ולשירות. כשישנה נתינה נטולת אגו, כשעושים למען הזולת מבלי לצפות להערכה ולגמול, התוצאה היא אין-אגו. וכשאין אגו – יש שמחה. האגו הוא חסימה בזרימה, חסימה בזרימה שהיא החדווה. וכפי שנכתב בתהילים : "אור זרוע לצדיק, ולישרי-לב שמחה".
• "השער החמישי הוא שער המשחק וההומור. הצחוק המרפא. למד לשחק ואז לא תישחק. למד למצוא את המשחק ואת החיוך בעבודתך ובביתך. הבה נשנה את התוויות המחשבתיות שהופכות פעילויות שלנו לכבדות ונטולות חיוך.

קישור לתוכנית קורס עקרונות התאוסופיה בהנחיית אברהם אורון

קישור לסירטון בנושא : הדין והחסד בתורת הקארמה ובחייו של הפרט

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>