חיים בשמחה

סורנדרה נראיאן

פרק 26 מתוך ספרו "חיים כדי לחיות"

עברית: זאבה ליפשיץ

כשאנו חושבים על האמיתות המקודשות שמובעות במסורות ובדתות רבות,ובתורותיהם של העוסקים בתורת הנסתר בארצות רבות, נמצא שהערכים"שמחה" ו"אושר" תופסים בהם מקום חשוב ומרכזי. בהסתכלות שכזו נראה שחיים דתיים ורוחניים לא נועדו להיות מיגעים, משמימים וקודרים, אלא חוויה של שמחה בעולם הכינויים והצורות.

המילים "שמחה" ו"אושר" משמשות לעיתים קרובות כדי להצביע על אותו מצב של תודעה. אולם לפעמים ישנה הבחנה ביניהם, כאשר "שמחה" מציינת חדווה מושלמת, ומאושרוּת היא שמחה נעלה. אם נרצה להבחין בין שני המצבים,נוכל לומר שההבדל הוא של דרגה בלבד, כאשר האושר הינו שמחה עמוקה יותר, משום שזה מצב של מליאוּת גדולה יותר. בכל אופן, שני המצבים הם השתקפות של המודעות העצמית שלנו, ולא תוצרים של ריגוש חיצוני.

בוֶודות נאמר שהעולם מתפתח מאושר, מתקיים מתוך אושר, ושב ונטמע אל תוך האושר. הכתבים ההינדים מצהירים שהברהמן הוא הוויה-תודעה-שמחה ( sat-chit-ananda) וכזה הוא גם האַטמן, הנשמה האנושית, משום שהיא חלק של האלוהי. … בודהא מצהיר שפירות הנשמה הם אהבה, שמחה, שלום.המשורר והעיתונאי האנגלי אדווין ארנולד, בספרו "האור של אסיה", מבטא זאת בשפתו הפיוטית: " נשמת הדברים היא מתוקה, לב ההוויה הוא רוגַע שמימי". זהו אותו עונג עילאי שהמיסטיקנים נתנו לו ביטוי, בחיפושם אחר האיחוד עם האהבה השמימית.

כיצד גישה זו של שמחה ואושר עולה בקנה אחד עם האומללות, שבה אנו מוקפים? יש כל כך הרבה סבל וכאב בעולם, האם זו אינה המציאות? כיצד אפשר להתעלם מכך? האם אפשר לצפות שזה ייעלם?

התשובה ניתנת גם היא על ידי אותן דתות, ועל ידי קדושים ומיסטיקנים. וכך,מיד לאחר הקטע שצוטט לעיל מתוך "האור של אסיה" מופיעה ההצהרה הבאה:

אני, בודהה שבכה עם דמעותיהם של כל אחיי,
לנוכַח יגונו של העולם כולו
צחקו נא ואשמח, כי יש כאן שחרור!
הו, אתה הסובל! דע כי אתם סובלים מתוככי עצמכם,
אין סבל זה נכפה עליכם.

התענוגות שמקורם בחושים הם סיבת הכאב, בהיותם בני חלוף; תשוקה אף פעם אי אפשר לספק, וככל שנזין אותה כך היא תופחת. לכן בבהגוודגיטה מוסבר, ששמחה עילאית מושגת רק על ידי אותו יוגי שהמיינד שלו שקט,שטבעו החמדני מושקט, שהוא חף מחֵטא ובעל טבע נצחי. באיגרתו הראשונה יוחנן אומר אותם הדברים עצמם: "וְהָעוֹלָם עוֹבֵר עִם תַּאֲווֹתָיו, אַךְ הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אֱלֹהִים עוֹמֵד לָעַד". (איגרת יוחנן הראשונה, ב', 17).

אם נתבונן בטבע בתשומת לב, ונבחין בריבוי העצום של הצורות וההתגלויות שלו, נמצא שהכול בו מצוי בסדר ובהרמוניה, והיופי והיכולת האמנותית הם ביטוי לשמחה שטבועה בו. עלעל של עשב, עץ עמוס פרי, צבי שמתנועע בחינניות, אריה שיושב בהדרת כבוד, כל אלה הם התגלמויות של השמחה הטבועה בבריאה ומחלחלת לטבע. ובעוד שהאריה אכן אורב לו לצבי כדי שיהיה לו לטרף, והחיות האחרות מתקיימות מחיות שנמצאות תחתן בשרשרת המזון,חוקרים בעלי אבחנה מספרים לנו שהחיים בטבע, שלא נגעה בו יד אדם, אינם חיים של פחד כפי שאנו מדמיינים, אלא חיים מלאי שמחה.

אפילו העולם הגשמי מלא ברכה ואושר. כשאנו מתבוננים בחפצים השונים שממלאים את בתינו, קשה להאמין שהכריות הרכות והתפוחות, התמונות הצבעוניות, כלי הזכוכית היפים, המכשירים החשמליים והאלקטרוניים – תנור המיקרוגל, הטלוויזיה הצבעונית והמחשב – כל אלה כולם מקורם בדברים הפשוטים והמחוספסים שאנו מוצאים על פני ובתוך האדמה הזו שלנו. הפֶּלא הולך ומתעצם כשאנו רואים את הלוויינים וספינות החלל המרקיעים לשחקים,המצוידים במכשירים שמאפשרים למדוד ולתעד, לצלם תמונות ולשלוח אותן לארץ, למרחק של אלפי קילומטרים, בפקודת האדם המפעיל אותם! כמה עשיר ושופע כוכב לכת זה, שהתמזל מזלנו להיוולד בו.

משוררים מיסטיים שרים על היופי והשמחה שבעולם, ותוך כדי כך הם נוגעים בשורשו של החומר, שהוא היופי והשמחה. כפי שרוּמי אומר זאת:

מהו כל היופי שבעולם? זוהי הצורה,
שכמו ענפים מתנועעים המשתקפים במימי הנחל,
מתקיימת, מבלי לנבול, בליבו של האדם השלם..

אך הבעיות מתעוררות כאשר האדם נעשה חמדן ומרוכז בעצמו והשמחה הופכת לכאב.

העולם אינו אשליה, כפי שנהגו אחדים לחשוב. הוא קיים והוא אמיתי, למרות שלא תמיד אנחנו מבינים זאת, מאחר ואיננו רואים אותו בשלמותו; כל אחד רואה אותו קצת אחרת. ואולם, לכאורה הוא אכן אינו אמיתי במובן שהוא אינו סטטי, אלא משתנה בכל רגע, ומי שבתפישתו המוטעית מנסה להיאחז בפנוראמה החולפת, צפוי להיסחף ולהתאכזב. הניצן הופך להיות לפרח נהדר ואחר כך נובל. קסם הנעורים כמו רעננות הפרח דועך לקראת הזִקנה ונעלם במוות. למרות שכל המחזור הזה של הטבע – לידה, פריחה וקמילה – נראה מלא שמחה לעין הבוחנת, הרי שבעיניו של מי שאחוז בתשוקה להיאחז, ללפּות ולשלוט, אי-הקביעות הופכת להיות סיבה לכאב ולצער. ולכן מייעצים לנו בעלי החוכמה והקדושים, שלא התשוקה, אלא העדר תשוקה וחוסר אנוכיות הם אלה, שפותחים עבורנו את השערים לשמחה ולאושר. כי השמחה אינה מצב נגטיבי או מצב פסיבי, אלא תודעה מלאת חיים, לעולם חופשייה ולפיכך טהורה.

טבעו הבסיסי של האדם הוא לחיות בשמחה. הוא בורך במודעות עצמית ובחופש. אבל באותה רמה שבה האדם, על פי רצונו ופעולותיו, מאפיל על שמחה זו, כך הוא חי בעצב. שמשת חלון מכוסה אבק לא תאפשר לאור השמש לחדור במלואה לתוך החדר, ואם בנוסף מאפילים בוילונות על חלונות ופתחים,החדר יהיה שרוי באפלה. בכוחנו הדבר להסיט את הוילונות ולצחצח את השמשות. המורים שבים ומצהירים בנחישות, שאנחנו עצמנו הננו ממש כמו השמש, ולכן השמחה היא תמצית הקיום שלנו. וכך בעצם נוצר מצב, שבו"שמחה ואושר אינסופיים מישירים מבט אל מצב של תענוגות מוגבלים ומכאובים".

העצמי הוא שלם ומלא, ולכן רווי אושר באופן מושלם. באופנישדה נאמר:"האושר הוא גדלוּת אינסופית, ולא קַטנוּת ומוגבלוּת". נאמר לנו גם שהמעט נשלט על ידי השתוקקות ליותר, ושהשתוקקות זו היא מקור הסבל.

מורי חוכמה אומרים, שהאושר נמצא מעבר לגבולות השם והצורה, והרחק מתחומי הזמן והמרחב. ברגע שאנחנו מנסים לִתחוֹם אותו, האושר נעלם והסבל תופס את מקומו. ויחד עם זה יש לזכור, כי בעוד העננים החולפים עלולים להטיל צילם על האדמה שמתחת, אין הם יכולים לגעת בשמיים שמעליהם.

האושר אינו מושג על ידי כך שרודפים אחריו; הוא מגלה עצמו ומפעפע לפנימיותנו כולה כאשר המרדף נכנע לעצמיות, למקור ולמקום השמחה והאושר. בכניעה זו הכוונה היא לחיות בהווה מרגע אחד לשני, ללא היצמדות,להתבונן בכל ללא המשא של העבר או התקוות והפחדים של העתיד. כשהמיינד חופשי לגמרי ושמחה נטולת אנוכיות מבעבעת מעְלה בטבעיות ובקלות, כפי שאקהרט מנסח זאת:

ישנה חִיוּת בנפש שזמן ובשר
לא נוגעים בה, שופעת מתוך הנשמה,
נשארת בתוך הנשמה, כל כולה רוחנית.

על פי עיקרון זה, אלוהים הוא רענן תמיד,
לעולם מלבלב בשמחה ובתפארת של עצמיותו האמיתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>