להיות או לא להיות…ברגע הזה, עד מתי נמשיך לברוח?

אברהם אורון
________________________________________

קשה להיות באופן שלם ברגע הזה, להיות מודעים לגוף שהנו חלק ממה שניתן לחוות עכשיו, על התחושות הזורמות בגוף ומשתנות כל הזמן, עם הנשימה הזורמת ללא הפסק עד שלפעמים אנחנו שוכחים אף לחוש אותה. כשאיננו מקשיבים לעצמנו, גם הגוף הופך להיות מובן מאליו. המדיטציה מביאה אותנו לחוש, להיות כאן. גם המחשבות שלנו הן חלק מהרגע הזה, מציאות שבאה והולכת בתוך המיינד (mind) שלנו. עלינו פשוט להיות פתוחים לרגע הזה, פתוחים למה שאנחנו חשים וקולטים, לכל מה שסביבנו, כולל רחשים ורעשים, שגם הם חלק מהרגע.
לכן כל-כך חשוב להתנסות בסוג הזה של עצירה רגעית, פשוט להיות עכשיו, כמו במשחק-הילדים "דום-שתיקה": פשוט להיות, פשוט להקשיב ולהיות נוכחים מכל הלב. רק כשאנחנו במדיטציה, בתוך השקט – אנחנו מצליחים להביא קצת מהאיכות הזאת, מהיכולת של להיות באמת, באופן מלא, בתוך החיים שלנו, מבלי להיות חצויים.
כי בדרך-כלל אנחנו חצויים ,ויש בתוכנו מקומות רבים המדברים בו-זמנית.
. יש בנו ניגודים, מאבקים, וקונפליקטים, איך ניהנה מנוף של שקיעה, אם איננו נמצאים שם במלואנו? איך נוכל ליהנות מיופיו של פרח, אם המוח שלנו ממשיך לשפוט, לתת שמות ולשים תוויות?
איך נוכל ליהנות מנוכחות של מישהו, כשאנחנו חושבים על דברים אחרים, כשאנחנו שופטים אותו ונזכרים במה שהוא עשה לנו, לטוב או לרע?
זאת אומרת, שהיכולת שלנו ליהנות מחיינו תלויה ביכולתנו להיות נוכחים, להיות כאן, בכל דבר שאנו עושים. זהו ההבדל הקטן שהוא גדול מאוד – החיים שלנו מורכבים מהמון דברים קטנים, ואנחנו מחכים רק לדברים הגדולים. אם איננו נהנים מהדברים הקטנים ומחכים רק לגדולים – איננו חיים את חיינו. אנחנו נשארים קירחים מכאן ומכאן. עוברים את חיינו בציפיות. אנחנו חושבים: "אם יהיה לי את זה – אהיה מאושר. כשאגיע לשם – אהיה מאושר. כשיקרה לי הדבר הזה – אהיה מאושר". וכש"זה" קורה לנו – אז אולי אנחנו מאושרים לרגע קט, ומה אחר-כך? אחר-כך אנחנו מוצאים לעצמנו איזו תקווה אחרת, שאיפה אחרת – וכך אנחנו עוברים את חיינו מתקווה לתקווה, ומשאיפה לשאיפה ובעצם לא חיים את חיינו.
כשאנו מדברים על "להיות או לא-להיות ברגע הזה" – זה ממש כך: ממש להיות, או שלא-להיות. כי רק ברגע הזה אנחנו קיימים. "העבר – אין, העתיד – עדיין, ההווה – כהרף-עין". הזמן מחליק מבין אצבעותינו מפני שאיננו יודעים להיות. אנחנו יודעים לרוץ מדבר אל דבר, לקפוץ מכאן לשם, לקוות, לצפות – אבל להיות ממש, קשה לנו.
טיך נהאת האן, נזיר מפורסם, כתב על אכילת תפוז: "אם נציע לך לאכול תפוז שנקטף לא-מכבר, אני חושב שדרגת הנאתך ממנו תהיה תלויה במודעותך. אם אתה חופשי מדאגות וממתח – תיהנה ממנו יותר. אם אתה נשלט על-ידי פחד וחרדה – התפוז לא יהיה מציאותי כל-כך עבורך. יום אחד", הוא מספר, "הצעתי לכמה ילדים סל מלא תפוזים. הסל עבר מיד ליד וכל ילד לקח תפוז והחזיק אותו בידו. כולם הסתכלו איש בתפוזו. הילדים התבקשו לחשוב על מקורו של התפוז. הם ראו לא רק את התפוז, אלא גם את אימו – עץ התפוז – ובעזרת הנחיה מסוימת הם התחילו לדמות את פריחותיו בשמש ובגשם. הם ראו עלי-כותרת נושרים ואת הפרי הירוק, הזעיר, מבצבץ. השמש והגשם המשיכו בשלהם והתפוז הקטנטן הלך וגדל, אחר-כך הוא נקטף ועכשיו הוא נמצא כאן. לאחר-מכן התבקש כל ילד לקלוף את התפוז באיטיות ומתוך הבחנה באד שעולה ממנו ובניחוחו, ואז להביאו אל פיו ולנגוס ממנו מתוך מודעות מלאה. להרגיש את המרקם שלו, את הטעם של הפרי והמיץ היוצא ממנו. כך אכלנו את התפוז לאיטנו.
"בכל פעם שאתה מביט בתפוז אתה יכול לראות עמוק אל תוכו. אתה יכול לראות כל דבר בעולם בתפוז אחד כשאתה קולף אותו, מריח אותו. זה נפלא. אתה יכול לאכול אותו לאיטך ולהיות מאושר מאוד".
כמה מאיתנו נהנים באמת מהמזון שלהם? איך בכלל אנחנו יכולים ליהנות ממשהו, או ממישהו, כשחלק מאיתנו לא נמצא שם, עם העשייה?
ולכן לימדו המורים הגדולים של האנושות, וביניהם הבודהא, להיות במודעות למה שאנחנו עושים. אין זה משנה מה עושים – יש לנסות להביא אליו את המודעות שלנו. להיות, בלי מאמץ, עם מה שעושים. כשמצליחים חווים אולי את רגעי ההנאה הגדולים של החיים. לא בגלל שהצלחנו – אלא בגלל שאנחנו הוֹוִים. עושים דבר במודעות מלאה. הדבר החשוב ביותר שיש לנו הוא תשומת-הלב. כשאנחנו בתשומת-לב.
אפשר כמובן להעלות את השאלה של מצבים בלתי-נעימים, חוויות של צער גדול למשל. האם גם באלה עלינו להיות? למה שלא ניקח למשל סמים, או כדורים שיאפשרו לנו לעבור את המצב הזה? והתשובה היא שזהו מצב של בריחה. בריחה מהתמודדות, בריחה מראיית המציאות, בריחה מלראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, בריחה מהכאב כי רק המחשבה על הכאב מעוררת בנו פחד גדול.
בחיים יש גם פחד וכאב. עלינו לקבל את החיים כמיקשה אחת, על ההנאות ועל הכאבים והצער, שאין אפשרות להימנע מהם. להיות בבריחה מתמדת זה פשוט לא-להיות. זה לא לחיות את החיים.
יכולתנו לדעת את הרובד העמוק של עצמנו יכולה להתרחש רק אם אנחנו מתמודדים ומסוגלים לחוות גם את הצער וגם את הכאב של החיים, וללמוד מהם. הצער והכאב הם מנוף לצמיחה שלנו. לעתים אנחנו חווים אותם בגלל חוסר-המודעות שלנו, עקב בריחתנו מאחריות ומהתמודדות. עד שיום אחד נחליט שאנו עומדים בפניהם, מתבוננים היישר אליהם, אולי מחבקים אותם ומתיידדים איתם – גם עם הכאב וגם עם הצער – ואז אנחנו רואים שזה לא כל-כך נורא, שאנחנו יכולים לחיות ממקום של קבלה ושל פתיחות גם לגבי המצבים הלא נעימים של חיינו. רק כך נוכל לשנות, להתמיר את הדברים ממצבים שמדכאים ומפחידים אותנו למצבים שיכולים לגרום לצמיחה שלנו ושל הסובבים אותנו.
לחסום את הכאב פירושו לחסום את החיים, גם את השמחה ואת האושר. בריחה מלהרגיש דברים סוגרת אותנו ואנחנו נאטמים לרע וגם לטוב. במצב כזה מתחילים אפילו להתגעגע לכאב, כי הוא לפחות מאפשר לנו להרגיש משהו. לכן בדרך הרוחנית מלמדים אותנו להיפתח, להפסיק לבנות לעצמנו חומות, הגנות ומחיצות, כי הם חוסמים את זרימת החיים. כל דבר שקורה לנו בחיים הוא הזמנה להתעורר. מכל אירוע אנחנו יכולים ללמוד משהו ולצמוח.
קרישנמורטי אומר: "אחד מהדברים הקשים ביותר הוא להתבונן, להביט אל כל דבר ללא הדימוי שיצרנו במיינד (mind). להביט אל ענן ללא אסוציאציות מהעבר בקשר לאותו ענן. לראות פרח ללא התבניות והזכרונות שנוגעים לפרח זה". זוהי היכולת שלנו לחוות את הדבר כמות שהוא, בלי מטען קודם, בלי פילטרים של תפישות ואמונות מהעבר שמסננים אותו, בלי לאבד את הרעננות בגלל שיפוט והשוואה ותוויות שאנחנו שמים על כל דבר. אנחנו לא חווים את החיים כמו שהם, אלא תמיד מנסים ליפות או לכער או לשנות אותם.
אני רוצה לקרוא לכם קטע, שנכתב על-ידי ג'ון קבט צ'ין, אדם מפורסם מאוד בארצות-הברית שעוסק בהתמודדות עם כאב באמצעות מדיטציה. הוא פונה במקור אל אנשים שסבלו מכאבים חסרי מרפא, והמדיטציה שלימד אותם איפשרה להם להתמודד עם הכאב. הוא קרא לזה "להתיידד עם הכאב": לקבל אותו, להתבונן בו ולהיות מודע לגלים שלו. מדיטציה, שמלמדת איך לא להישאב אל תוך הכאב אלא לראות אותו ולחיות איתו בשלום. במקור אחר הוא כותב על גמילה ושחרור:
הביטוי לשחרר הוא בוודאי בראש הקלישאות של דור העידן החדש. משתמשים בו יתר-על-המידה לרעה בכל יום, אבל זהו תרגיל פנימי בעל עוצמה רבה, ששווה להתייחס אליו בין אם הוא ביטוי נפוץ בין אם לאו. אפשר ללמוד משהו חשוב ביותר באמצעות תרגול שחרור. לשחרר פירושו בדיוק מה שאנו שומעים: זוהי הזמנה לחדול מלהיצמד לדברים, בין אם זו דעה, חפץ, אירוע או מועד מסוים, או השתוקקות. זו החלטה מודעת לאפשר לעצמכם להשתחרר לגמרי בתוך זרם רגעי ההווה כפי שהם נפרשים. לשחרר פירושו לוותר על מאבק, התנגדות או כפייה, בתמורה למשהו שלם וחזק יותר. משהו שיבוא כתוצאה מכך, שתתנו לדברים להיות כפי שהם, מבלי שתהיו מוגבלים על-ידי המשיכה או הדחייה שהדברים מעוררים בכם. על-ידי התקיעות הפנימית שבכמיהה, ברצון ובאי-רצון. זה מקביל לכך שתתנו לכף-ידכם להיפתח, כדי למסור משהו שהחזקתם בו.
דימוי זה, של כף-יד נפתחת, הוא דימוי נפלא. אני מנסה לשלב אותו בתוך המדיטציות. יש לנו כל-כך הרבה ידיים בתוכנו שנאחזות, אנחנו נאחזים בכל-כך הרבה דברים ופוחדים לשחרר. עלינו פשוט לדמיין שאנחנו משחררים לאט-לאט את אלף הידיים שבנו, שנאחזות. את כל המקומות הסגורים והבלתי-מאווררים שבתוכנו. ולאט-לאט, מתוך מודעות מלאה, להתחיל לחוש את השחרור. זוהי המשמעות של לשחרר את המקומות המכווצים. לתת חופש. זה ניתן ליישום בכל דבר בחיינו, כולל ביחסים עם אנשים, שאנחנו אמורים כביכול לאהוב אותם. עלינו לשפר את היכולת שלנו לאפשר להם להיות מה שהם, עצמם. האם באמת יכולה להיות אהבה אמיתית, אם אנחנו לא מאפשרים לאנשים להיות כמות שהם?
לא רק התקיעות שבכמיהה לאירועים חיצוניים היא העוצרת בעדנו, ולא רק ידינו אוחזות בדברים – דעתנו, היא הנצמדת. אנו מגבילים את עצמנו, נתקעים בעצמנו על-ידי כך שאנו נאחזים, לפעמים באופן נואש, בעמדות צרות, בתקוות ובשאיפות שמזינות אותנו. לשחרר מתייחס למעשה לבחירתנו להיעשות שקופים מול המשיכה החזקה של רצונותינו ואי-רצונותינו ומול חוסר העירנות שלנו, שבגללה אנו נצמדים לדברים. כדי להיעשות שקופים עלינו לאפשר לפחדים ולאי-הביטחון שלנו להיות קיימים במודעות מלאה…
האפשרות לשחרר קיימת רק כאשר אנו מוכנים להתייחס למודעות, מתוך קבלה לפרטי-הפרטים של יכולתנו להיתקע. רק אם נאפשר לעצמנו להכיר בעדשות, אותן אנו מציבים בלי דעת, בין הרואה והנראה, עדשות שצובעות ומסננות, משנות ומעצבות את מה שאנו רואים. באותם רגעים תקועים אנחנו יכולים להיפתח, בייחוד אם נצליח להיות מודעים אליהם ולהכיר את המצבים שבהם אנו נצמדים ונמשכים, או דוחים, או מבקרים, כשרק טובת-ההנאה שלנו מול עינינו.
שקט, תובנה וחוכמה באים רק כאשר אנו מסוגלים לקבל את היותנו שלמים ברגע הזה, מבלי צורך לחפש, להחזיק בדבר או לדחותו. זו הצעה הניתנת לבדיקה. נסו אותה, ולו-גם מתוך בדיחות הדעת. ראו בעצמכם, אם היכולת לשחרר כשמשהו בתוככם רוצה להיצמד, אינה מביאה לכם סיפוק רב יותר מאשר ההיצמדות.
אנחנו נולדים עם ידיים קפוצות אל תוך עולם זר ומנוכר, חסרי-ביטחון. יצור כה חסר-אונים מול עולם כה גדול ובלתי-מובן. אין זה פלא, שאנחנו נאחזים בדברים. העניין הוא, שגם כשאנחנו גדלים אנחנו עדיין נשארים כך – ממשיכים להיאחז. יש הבדל בין "ובחרת בחיים", שזו בחירה להיות – לבין להיאחז בחיים. זה בא ממקום של פחד. פחד מלאבד את החיים. נוצר מצב, שמרוב פחד אנחנו כל-כך סגורים שאנחנו מתים כבר בחיינו, בוחרים בלא-להיות.
רק כשאנחנו פותחים את עצמנו – רק אז אנחנו יכולים לאפשר לדברים להיות ולקרות לנו. אם נסגור את עצמנו בתוך חומות, הגנות ומחיצות – אולי נרגיש "בטוחים" – אבל שום דבר חדש לא יוכל לקרות לנו. למעשה, נהיה תקועים. רק כשנפתח את עצמנו לחיים נצליח לחוות את משמעותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>