לחיות בכוח האהבה – להאיר ולעורר את האהבה עד שתחפץ

Clara Codd   קלרה קוד

קלרה קוד הנה סופרת ומרצה בחסד המלמדת את עקרונות התאוסופיה בפשטות בבהירות ובאהבה, מאמר זה הנו מתוך הספר חוכמת החיים הניצחית

…ללא רגש אין בחיים שמחה, אין התרגשות, אין משמעות ממשית. אפשר למצוא אנשים כה רבים שרגשותיהם יבשו. הם מגיעים אלי ואומרים: "אינני חושב שאני אוהב מישהו בעולם הזה". בהיותם אנושיים יש להם היכולת לעשות כן אך הרגש, כמו המחשבה וכמו השרירים הפיזיים, חייב להיות בשימוש כדי לצמוח ולהתפתח, אחרת הוא נוטה להתנוון.
נשאל את עצמנו: "האם אנחנו אוהבים, או האם אנחנו רוצים להיות נאהבים?" מפני שלאהוב זה אוויר-לנשימה עבור נשמותינו, ואדם שאינו אוהב הוא כבר מת. כפי שכבר אמרנו, ייתכן שזה השיעור העיקרי שהחיים ילמדו אותנו, איך לאהוב.

"מה!", יטענו אנשים מסוימים, "כל אחד יודע איך לאהוב, זה בטבע של כולם". לא, לאהוב באמת זה לא לגמרי טבעי. בכל מקרה יש ללמוד זאת. מה שנחשב לאהבה הוא רק צל חיוור של אהבה אמיתית, ואצל רבים אינו אלא אהבה-עצמית המוקרנת על מישהו אחר. ה"אהבה" שמחזיקה בן או בת כמשרתים, הדואגים לכל הצרכים עד שהשנים חומסות את נעוריהם ואת יכולתם לאושר, אינה אהבה אלא אהבה-עצמית. גם העירנות הקנאית של בעל לאשתו אינה הוכחה לאהבה, אלא רק לגאווה ולכבוד-עצמי. אפילו "אהבת-אם" היא לא תמיד אהבת אמת. לעתים היא ביטוי לתחושה של רכושנות וגאווה, והקורבן חסר-המזל שלה לעתים קרובות מדוכא פסיכולוגית.
מהי אם כן אהבה אמיתית? הדוגמאות שלעיל מראות לנו מה אינה, וגם מרמזות על שורש הבעיה: המשוואה האישית…היא תוארה נכונה בכתב-קודש טיבטי, שם כתוב שיש שבע צורות של אהבה, שלוש מהן שייכות לבני-האדם וארבע לאלים.

הצורה הפרימיטיבית ביותר היא משיכה מגנטית לגמרי, בדומה לזו שמחזיקה יחדיו אטומים ומולקולות, ופלנטות ומערכות שמיימיות הנעות במסלוליהן. בין שני גופים הדחף הזה נפסק ברגע שסופק, כפי שהחשמל נעלם כשהקטבים החיובי והשלילי של שתי מחטים ממוגנטות נפגשים. המשיכה השטחית הזאת לעתים קרובות מפורשת בטעות כאהבה. אנשים מתחתנים בגינה ואז מתעוררים ומוצאים את עצמם נשואים לזר. מה יהיה עליהם לעשות? להכיר את הזר; אף נישואים לא יחזיקו מעמד אם המשיכה הראשונית לא התפתחה לכדי ידידות בת-קיימא. לעתים קרובות נוצרת ידידות קצרת-טווח על ידי הכוח המגנטי הזה, אך מתפרקת בקלות ומתפוגגת עם המחלוקת הרצינית הראשונה.
צורה גבוהה יותר, אומר כתב-הקודש, היא מה שנוכל לכנות נפשית, ומצויה על בסיס משותף והדדי. "אני אוהב אותך אם אתה תאהב אותי, וזכור שאתה חייב לי משהו על אהבתי לך". על אהבה כזאת נאֱמר, שהיא נושאת בחובה את זרעי מותה.

הצורה השלישית מתקרבת לדרכי האלוהים והיא קצת יותר קשה לאדם, כך שבדרך כלל יש ללמוד אותה. משמעה לאהוב את אהובינו כך, שאנחנו רק רוצים את הטוב הנעלה ביותר בעבורם, ובתנאים שלהם, לא בתנאים שלנו. אני זוכרת אישה שסיפרה לי, שהיא נטשה חברה בגלל שאותה חברה לא התקרבה לאידיאל שהיא יצרה למענה. עזות מצח! לבטח היה מספיק לו אותה חברה היתה מתקרבת לאידיאל של עצמה. אהבה אמיתית אינה יוצרת אידיאלים של מה אנשים אחרים צריכים להיות ואינה מנסה לשפר אותם, לשנות אותם. ,לתקן אותם. ייתכן שמתפקידם של הורים ומורים לתקן ילד לעתים, ואפילו אז מתוך הבנת המבנה והנטיות של אותה נשמה, אך אין זה מתפקידו של חבר לתקן ולשפר את חברו. לעתים קרובות מאוד המניע האמיתי אינו שהם פועלים "לטובתו", אלא מתוך רצון, מודע או שאינו מודע, לשליטה.

אהבה אמיתית היא תמיד מסורה, נאמנה לנצח. במיליו של שייקספיר: "אהבה אינה אהבה אם היא משתנה כשמצאה את תיקונה", מפני שאהבה אמיתית אינה מציבה שום דרישות, אינה מבקשת דבר.

התיאור הנפלא ביותר של אהבה נכלל בפרק השלושה-עשר של האיגרת הראשונה אל הקורינתים. שם היא מכונה "צדקה" [charity]. אך מהי צדקה? היא אינה לתת לאדם נזקק משהו שאנחנו בעצמנו איננו רוצים עוד. מקור המילה מראה לנו מהי. היא באה מהמילה הלטינית שפירושה יקיר או אהוב [carus]. נדיב הלב [charitable] הינו אדם שכל הדברים יקרים לליבו. הנרי דרמונד[1] מכנה זאת קשת רחבה של אהבה, שבעת המאפיינים שנמנו… שם הם כמו שבעת הצבעים המופיעים כשקרן אור לבנה עוברת דרך מנסרה [פריזמה], ובהחלט יתאים למנותם כאן שוב:

"האהבה סבלנית ונדיבה"; אלה הן הסבלנות והנדיבות של אהבה אמיתית.

"האהבה אינה מקנאת"; היא נדיבה ובלתי-אנוכית מכדי להיות רכושנית או לקנא. הצלחתו של חבר היא הצלחתנו, כאבו כאבנו. אם אנחנו מקנאים בחשאי בהצלחתו של חבר, איננו אוהבים אותו באמת. אהבתנו אליו הפכה לבלתי טהורה בגלל האהבה-העצמית שלנו.

"האהבה לא תתפאר ולא תתנשא"; זוהי הענווה של האהבה, שאינה שוקלת מי האדם ולפיכך אינה מתחשבת בעמדתו כדי לתבוע משהו.

"היא לא תנהג בגסות"; האהבה באמת אדיבה ורוחשת כבוד. זהו מקור הווית הג'נטלמן; משמעה התחשבות רגישה ומצפונית בזכויות וברגשות של כל האחרים. כשהאדיבות נעלמת מן הבית, מופיעים אי-התאמה ואומללות. היכרות קרובה לעולם אל לה לגרום להופעת זלזול בין בעל לאשה, ואפילו אל ילד קטן מתייחסים בכבוד ובהתחשבות כשהאהבה מושלת בכיפה.

"לא תדרוש טובת עצמה"; אי-האנוכיות של האהבה. טובתו של האחר, אושרו של האחר הוא בראש מעייניה, לא טובת עצמה.

"לא תרגז"; היא מאוד אטית לחשוב רע, כל כך משתוקקת לחשוב את הטוב ביותר. "ולא תחשוב רעה"; יש פשטות תמימה ונפלאה באהבה אמיתית. "האהבה לא תשמח בעוולה, כי באמת שמחתה". אין היא מוצאת הנאה בדיבור מרושע וברכילות. אלה הינם לעתים קרובות מאוד הסימנים של לב עני ומורעב, לא של לב עשיר באהבה.

"היא תכסה על הכל, תאמין בכל"; הבה נאמר תיתן אמון בכל הדברים לפי טבעם הפנימי העמוק; "תקווה לכל ותסבול את הכל"; ולפיכך היא נאמנה ואינה מובסת לעולם.

הרבה, הרבה יותר חשוב לאהוב מאשר להיות אהוב, למרות שהיכולת לאהוב מתחילה לעתים קרובות בגיל הרך, כשילד באמת אהוב. רופאים ופסיכולוגים גילו שעבריינות בגיל צעיר, נטיות לפשע ולמיניות-יתר, מתעוררות כתוצאה מילדות חסרת אהבה וביטחון. אנשים ונשים רבים שסובלים מנטיות מסולפות ומיניות-יתר הם למעשה מורעבי-אהבה. ילדים ילמדו לאהוב כשיאהבו אותם. אין בחיים משהו טוב יותר ללמדם.

יותר מידי עצמיות ואנוכיות משחיתות את האהבה. לתבוע, לדרוש, להתייחס אל משהו כאל זכות, לכפות את הרעיונות שלנו או את רצוננו על מישהו אחר, זה להפסיק לאהוב. אסיר עולם שכתב תחת השם סטאר דיילי[2], גילה זאת בכלא. ספרו הראשון, "האהבה יכולה לפתוח את דלתות הכלא", סחף את העולם. להלן תמצית טובה מספרו, "שחרור":

יש רגש אנוכי שפוגע. לעתים קרובות הוא מכונה אהבה. אין הוא אלא צל של עושת-הניסים… ממש כפי שהמדע, האמנות וכושר ההמצאה אינם מבקשים לתקן מישהו, גם האהבה לא. בכך שאינה רוצה לתקן אחרים, היא משנה אותם. בכך שהיא משחררת אחרים, האהבה קושרת אותם. חבר הוא אהוב. הוא אינו דורש, אינו מוצא פגמים, אינו מגנה. הוא משחרר; ואת הדברים שהוא משחרר, הוא קושר אליו. לא תוכל לקבל מה שלא תיתן. לא תוכל להשתחרר ממה שאתה מחזיק. להיאחז משמעו להשתייך לדבר שנאחזים בו, זהו קשר. מה שאתה משחרר שייך לך. אתה אינך שייך לדבר, מפני שאתה שייך לאהבה… כל הדברים הפחותים מאהבה מוקפים ונלחצים… הם נכבשים ונענשים ונפגעים. האהבה היא הממשות, המשחררת, עושת-הקסמים. כשאתה משמח אחרים, אתה נותן להם להתנסות בגן-עדן עלי אדמות.

ויליאם בלייק [William Blake] המשורר, האמן והמיסטיקן, אמר [תרגום חופשי]:

מי שכופה את עצמו לשמחה

הורס את כנפי החיים

מי שנושק לשמחה במעופה

חי בזריחה של נצח.

מכל הכוחות הרבים המניעים בחיים, יש במקור רק אהבה ושמחה וכל השאר אינם אלא נגזרות משני אלה; הכוחות הנובעים מאהבה הינם יצירתיים, מועילים, מרפאים, נותני-חיים. אלה שמתעוררים מן השנאה הינם הרסניים הדדית, פוגעים, נושאי-מוות. חלק מנגזרות האהבה הם הערכה, עידוד, התפעלות, אהדה ואמון. לאמיתו של דבר אנחנו חיים וצומחים מתוכם, במיוחד ילדים. אמת זו נאמרה בצורה יפהפייה על ידי המשורר האנגלי וורדסוורת' [תרגום חופשי]:

אנחנו חיים מהערכה, תקווה ואהבה

וכשאלה טובים ועשויים בחוכמה,

אנחנו מתעלים לקיום של כבוד.

ב"שיר תהילה ל… רמזי הנצח", הוא כותב:

צללי הכלא מתחילים לסגור

על הנער הגדל,

אך הוא מביט באור, ואת המקום שממנו הוא זורם,

הוא רואה בשמחתו.

כל כך אכזרי לעמעם, להאפיל או להרוס את "חזיון ההוד", הנוכח בכל נעורים.

רוח התחרות בבתי-הספר שלנו, ובחיים בכלל, היא עוולה. עלינו לשמוח כשאחרים מצליחים, להתפעל ולברך אותם, ולא לנסות לקחת לנו בכוח יוקרה, כבוד, הצלחה, אהבה בשביל עצמנו.

נגזרות השנאה כוללות ביקורת קשה, האשמה במניעים מרושעים, לשון הרע וטפילת האשמות בקלות. הן עשויות להיות יותר מתונות מרצח, אבל טבען זהה, סוחרות-במוות, בוראות מצוקה ובושה. נכונה אמר מורה גדול, שאדם השונא את אחיו ללא סיבה (קנאה אישית טהורה ללא סיבה ממשית) נאשם ברצח מדרגה נמוכה. התשוקה וההתכוונות לפגוע הן אותו הדבר. אם תרעומת כנגד פגיעה קטלנית מוזנת ומבקשת נקמה, תנודת השנאה והפגיעה יכולה להימשך לאורך תקופות חיים רבות.

אז הבה נאהב, נעֲריך, נעודד. אין זה מענייננו לחפש אחר נקמה וגמול. "הנקמה שלי היא, אמר אלוהים"; ומשמעו שהחוק הגדול של תנועת הכוחות הרוחניים יישב את כל הפגיעות שנעשו לאחרים, באופן בלתי אישי ולפיכך בצדק, כאמצעי ריפוי, ולא יהיה נקמני כמו ה"צדק" של בני-האדם לעתים כה קרובות.

"אהובַי", כתב התלמיד האהוב ג'ון, "הבה נאהב זה את זה: כי האהבה היא האלוהים; וכל מי שאוהב נולד מאלוהים, ויודע את האלוהים".

ד"ר ג'ורג' ארונדייל  (אחד מנשיאי התנועה התאוסופית) כתב פעם, כי "יש להוקיר את האהבה יותר מאשר את הכוחות העל-טבעיים, יותר מאשר את הידע, יותר מאשר את הלמדנות, יותר מאשר את תורת הנאום, יותר מכל כוח של המיינד, הרגש או הגוף…

אהבה טהורה, רצון-טוב נעלה, הוא כוח מרפא. רופאים ואחיות שאוהבים את חוליהם הם מרפאים אמיתיים, ואפילו "ניסים" יתרחשו לעתים פשוט מכוח אהבתם וסבלנותם ותפילתם.

אין פלא שהרומאים הקדומים אמרו: אוֹמְנִיָה וִינְסִיט אָמוֹר [Omnia vincit amor!] – "האהבה תנצח הכל!"

 

[1] Henry Drummond –

[2] Starr Daily – סופר שכתב סדרת ספרים בנושא האהבה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>