לצמוח מתוך החיים התנהלות חכמה, אוהבת ומבינה לאורו של חוק הקארמה

       Clara Codd         קלרה קוד

קלרה קוד הנה סופרת ומרצה בחסד המלמדת את עקרונות התאוסופיה בפשטות בבהירות ובאהבה,  מאמר זה הנו הנו מתוך הספר חוכמת החיים הניצחית

החיים הינם בית-ספר גדול לנשמה, ואירועי החיים כפי שהם באים בזה אחר זה הינם המורים בבית-הספר הזה. המורים האלה הם סבלנים, קשוחים, בלתי מתפשרים, ועם זאת במהותם הם אוהבים במובן האמיתי ביותר של המילה, מפני שהם תמיד מקרבים אותנו אל טובתנו הנעלה ביותר.

כה רבים מאיתנו מתנהלים כאילו היו ילדים אדישים וחסרי הבנה, אינם יודעים על התכלית העמוקה הזאת ואינם מבקשים לשתף עימה פעולה. אך למרות זאת אנחנו מבינים, שהיותר חכמים והיותר רחומים שבינינו הם אלה, שהקדישו מחשבה למשמעות החיים ולמדו עליהם לא רק מספרים ומתיאוריות.

…הדיבור שלנו והפעולות שלנו הם שיוצרים בסופו של דבר את הסביבה שלנו ואת אירועי החיים. לא מגיע אלינו דבר, שאינו שייך לנו. אם תוך כדי סילוק "קארמה קבוצתית" אנחנו סובלים יותר מידי, יהיה לנו פיצוי הולם. חוקי היקום, החיצוניים והפנימיים, הינם צודקים לחלוטין. אין העדפה, והם אינם יכולים להיות מפוייסים, מסולקים או מנועים מפעולה על ידי אמצעי כל שהוא. אלוהים הוא צדק, צדק כביר, בלתי אישי, שאין לרַצותו. אבל הוא גם חמלה, מפני שכל צדק שנובע מהחשיבה, הדיבור והמעשים שלנו, נורא ככל שייראה, אינו כוח נקמני אלא כוח מרפא. כאילו מנתח שמיימי כורת היבטים נגועים של נפשנו. למשל, אדם שיש בו מידה מגונה של אכזריות – החטא שמעורר תוצאות קשות יותר מכל החטאים. ייסורים כאלה, אבדן כזה, כאב כזה ממתינים לאדם האכזרי, אבל הם הדרך היחידה שבאמצעותה תוכל אותה אטימות אנוכית להיעקר מתוך נפשו.

חוקי הטבע אינם פועלים על בסיס של "עין תחת עין"; כלומר, אני הורג אותך בתקופת חיים אחת אז אתה תהרוג אותי באחרת. בכל רגע בזמן מתכנס מספר רב של כוחות אל אירוע אחד מסוים. הוא נגלה לעין באור האסטראלי לפני שהוא מוטל לכאן, ועשוי אפילו להתגלות בצורה נבואית בחלום או בחזיון. אבל תוצאה נגלית שכזו לעולם אינה באמת מקובעת. בכל רגע עשוי להיכנס גורם חדש שיווצר ע"י מי שאמור לקבל את התוצאה, ולגרום שהיא תתגשם בצורה שונה לחלוטין. לכן נכון לקוות תמיד לטוב ולקדם כל אירוע ברוח אמיצה.

באיזה אופן עלינו לקדם את התנסויות ומצוקות החיים, את האירועים השמחים והעצובים, את ההצלחה או הכישלון, הרווח או ההפסד? ראשית, הבה נבין שמה שקורה לנו הוא באמת שלנו, הרווחנו אותו בצדק, יהיה הדבר אשר יהיה. זה יביא לרוח של שביעות רצון וירפא אותנו מן המידה המגונה המשתקת של רחמים עצמיים. האוקולטיסט לעולם אינו מרחם על עצמו ולכן יש לו זמן ואנרגיה לרחם על אחרים. הבה נזכור גם שכל תגובה של החיים, תהיה אשר תהיה, היא לטובתנו הנעלה ביותר. זה "שיעור", לעתים קודר ומסתורי, אך באמצעות קולו של אלוהים הוא מדבר אל נשמותינו. מיסטיקן בן הזמן העתיק, Abbe de Caussarde, כתב שאלוהים עדיין מדבר אל בני האדם כמו בימי קדם, באמצעות הנביאים והמקובלים [מיסטיקנים], אך יותר מכל באמצעות אירועי החיים. הוא מדבר אל כל אדם דרך האירועים הקטנים של חיי היומיום, ואל אומות דרך האירועים הגדולים המתרחשים בעולם. המקודשים הגדולים חשו בזאת תמיד, אפילו כשהאירועים היו טרגיים ומכאיבים. האם מילה או מעשה של מישהו אחר "פוגעים" בנו? אל נא ניתן מקום לתרעומת, לרחמים עצמיים או לנקמה. דבר אחד יש לזכור תמיד: זה לא היה פוגע בנו אם לא היה בזה משהו מן האמת. האשָׁמה, ממש בלתי נכונה ובלתי סבירה, עשויה לשעשע אך לעולם לא לפגוע. חברינו גלויי-הלב ביותר שאומרים לנו מה שהם חושבים עלינו, אוחזים לעתים במראה לנפשנו, שבה נוכל להציץ ולראות עובדה שנסתרה מאיתנו.

עלינו להבין שלושה דברים אלה – ששום דבר בחיים אינו בלתי צודק, אלא שממקום כלשהו בעבר הרחוק "החטא" הקדמון שלנו גילה אותנו כעת; שכל אירוע הוא אירוע מתקן; ושיש בו מסר, שיעור בשבילנו. הוא תוכנן כדי לעזור לנו לזכות בידיעה גדולה של עצמנו; ללמד אותנו שרק על אבני-הדרך של עצמיי העבר שמתו והובנו אנחנו מתרוממים בהדרגה אל דברים יותר גבוהים, שהתהליך הזה נמשך לאורך תקופות חיים ויימשך תקופות חיים נוספות. הבנה זו תיצור בנו ענווה וסובלנות וחמלה כלפי אחרים; וכן אומץ נצחי. כפי שאמר פעם מורה חוכמה דגול, האומץ שייך לנשמה האלמותית. הגוף בן התמותה יודע רק את חוק השימור-העצמי. האומץ הוא התג האדום של נשמתנו בת-האלמוות, שחיה וצומחת ע"י הקרבה ואמונה ואהבה.

הצער בא על כל בני האדם "כפי שניצוצות עפים אל-על", כלומר כפי שהעצמי האלוהי מתעלה. זה גורלו של האדם. תכופות אנחנו חושבים שהצער של עצמנו גדול משל האחרים, אבל רק לעתים נדירות זה נכון. תמיד יש מישהו שנושא נטל כבד יותר.

הצער הוא בדרך כלל תוצאה של אובדן. הכאב שמגיע עם הצער הוא כאב האובדן. אך מה שהשמיים לוקחים ביד אחת הם מחזירים בשנייה בצורה אחרת. אֶמרסון כינה זאת חוק הפיצוי. האובדן של מישהו אהוב, אהה! אילו ייסורים לנפשנו. מה גורם לכך? התחושה העצומה של אובדן. לא יהיו לנו עוד הנחמה והאושר של נוכחות מוכרת ויקירה. אך התנחמו, ידידי, זהו רק אובדן כביכול. לעולם לא נוכל לאבד משהו שאנחנו באמת אוהבים. האובדן הזמני מלמד אותנו לאהוב ברמה יותר גבוהה, הוא נוטה להרוס את תחושת הבעלות האישית. הד"ר אנני בזאנט אמרה פעם לסופר: "כשתוכל להיות מאושר ממש באותה מידה כשאהוב ליבך אינו כאן, תלמד איך לאהוב".

הכישלון, האכזבה מתקוות ושאיפות – כמה קשה לשאת כל אלה. עם זאת האדם האמיץ, כתב קיפלינג [Kipling], מתכופף כדי לבנות שוב "בכלים שחוקים". "השאפתנות", אומר אור על השביל, "הינה הקללה הראשונה… פרייה הופך לאבק ולאפר… מורה היא לאדם, כי אחרי ככלות הכל, העובד למען עצמו כאילו עבד למען האכזבה". ואותו כתב-חוכמה עתיק אומר לנו: "ומעל לכל שאל לך נכסים", אך השתוקק למה שאפשר לחלוק עם כל אחד, וכך "הייה כּמהּ לאותם נכסים שבאפשרות הנשמה הזכה לרכוש, כדי שתוכל לאגור רכוש גדול למען אותה רוח-חיים מאוחדת, שהיא-היא עצמיותך האמיתית ". אם רוח זו מצויה בנו לא נירתע מכישלון, ואכזבה לא תפגע בנו. תהיה בנו הרוח שהפיחה השראה בחייה של אנני בזאנט, ושאותה ביטאה כה יפה בפנייה לצעירים ההודים:

לעולם אל לכם לשכוח שהחיים יכולים להיות מואצלים בהשראה ונחיים נכונה רק אם אתם מתייחסים אליהם באומץ-לב ובביטחון, כהרפתקה נפלאה שבה אתם יוצאים לארץ בלתי נודעת, לקדם פני סכנות רבות, לפגוש שמחות רבות, למצוא ידידים רבים, לנצח ולהפסיד בקרבות רבים".

נניח שבריאותנו נפגעת כך, שכוחנו לעשות דברים רבים ושמחת החיים שלנו נפגעים. אפשר בהחלט להשתמש בזה כדי לפנות פנימה, לעולמות יותר נצחיים. הכרתי פעם אשה בעלת גוף בריא, שמשאת נפשה היתה לרכב על סוסים ולצוד. תאונה בשדה הציד דנה אותה לחיות את שארית חייה במיטה. היא אמרה לי: "תמיד הייתי גוף בריא, וחשבתי רק על פעילות גופנית. כעת אני מתחילה להיות נשמה".

האם החמצנו הזדמנויות רבות, אולי בגלל חולשת אופי מלידה? יגיעו הזדמנויות אחרות. הכאב על הזדמנויות אבודות הוא תמיד אנוכי – על מה שאנחנו הפסדנו. נוכל לנסות להיות בעתיד יותר גדולים, בעלי מניעים בלתי אנוכיים, ולפתח יותר כוח לשלוט ולכבוש את העצמיים העצֵלים שלנו.

האם נדמה שאנשים לעתים קרובות אינם מבינים את כוונתנו, מייחסים לנו מניעים מרושעים שאינם בנמצא? אולי כבשנו והסתרנו אותם בעבר, והפגם של צביעות העבר נושא פירות כעת. תלמיד הנסתר [האוקולטיסט] האמיתי חייב להגיע לנקודה, שבה דעותיהם של האחרים אינן משפיעות עליו עוד, אלא אם זה משרת אותו כרמזים לגילוי העצמי היותר פנימי שלו, כפי שנאמר בספר מן המזרח: "אל תתחרט על דבר, אל תחשוש מדבר: חתוך את כל הספקות בחרב הידיעה".

אך מה באשר לכאב הנורא של בושה ואשמה מודעת? זה שיעור נורא מן החיים, אך אולי הוא עשוי ללמד אותנו להיות ענווים ובלתי אנוכיים. למה שלא נסבול, אנחנו ואחרים, מבושה? האין היא מוסיפה כנות והגינות ש"יתגלו" בנשמותינו? " זכור", אומר אור על השביל, "כי חטאו של העולם וחרפתו – חטאך וחרפתך הם". וכן, "מגרעותיו של אדם הופכות מדרגות בסולם, תוך שהוא גובר עליהן אחת-אחת… חלילה לך ללמד חובה על האיש שנכנע ליצריו. הושט ידך אליו כלאח עולה-רגל, שטיט-דרכים דבק ברגליו". כל כאב כל כך קשה לנשיאה, אך אדוארד קארפנטר[1] אמר: "כל כאב שנשאתי בגוף אחד היה לכוח, שהפעלתי בזה שבא אחריו".

ייתכן שקשה יותר מן הסבל של עצמנו לראות אחר סובל. היינו רוצים לקחת את הנטל הזה על כתפינו, לו יכולנו. אבל החיים, שהם אלוהים, חכמים מאיתנו. איננו יכולים לסלק את המצוקה, אך נוכל לחלוק בה, להקל על ידי הימצאנו יחד עם הסובל. בכתבי הקודש נאמר: "איש מהם לא יוכל לכפר על אחיו, ולא לשלם את חובו לאלוהים". הבה נסייע לאחינו, בלב מלא אהדה, ללמוד ולא להתחמק משיעורי החיים. הלנה בלוואצקי כתבה פעם:

ברגע שהוא מתחיל להבין איזה חבר ומורה הוא הכאב, עומד התאוסוף מלא חרדה בפני הבעיות אפופות המסתורין של חיי האדם, ואף שייתכן שהוא משתוקק לעשות דברים טובים, בה במידה הוא חושש לעשותם באופן שגוי לפני שרכש לעצמו יותר כוח וידיעה. עשיית הטוב מתוך בורות עשויה בהחלט לפגוע, כפי שנאלצים להודות הכול, מלבד אלה שנדיבות ליבם האוהב עיוורה את עיניהם. ועוד כתבה:

הרמוניה היא חוק החיים, וחוסר ההרמוניה היא צידו האפל שממנו נובע הסבל, המורה, מעורר התודעה.
באמצעות שמחה וסבל, כאב והנאה, מגיעה הנשמה לידיעת עצמה; ואז מתחילה משימת למידת חוקי החיים, כדי שיתאפשר ליישב חוסר הרמוניה, ולהחזיר את ההרמוניה על כנה.
עיני החוכמה עמוקות כאוקיאנוס; אין בהן שמחה או צער; לכן חייבת נשמתו של תלמיד הנסתר להיות חזקה מן השמחה וגדולה מן הצער.

אין עוד מורה כה כביר, כה נפלא, כחיים עצמם. לא רק בהיבטיהם מלאי הצער אלא גם בהיבטיהם העדינים, הנפלאים, שופעי העליצות. החיים בעיר מפרידים מאוד בין האדם לבין אורח חיים טבעי ובריא. מאושר הוא הילד הגדל תוך מגע אוהב עם דברים טבעיים, צמחים ובעלי חיים וציפורים; כי כל דבר טבעי עשוי להיות התגלות, היכרות קרובה עם האלוהות. אנחנו שהיינו רוצים לשמוע את קול אלוהים יכולים לראות אותו בכל דבר נחמד, יכולים לשמוע אותו בכל האירועים הפשוטים של החיים. ללב שבאמת מוקדש ללב הנצחי של היקום, אין שום דבר פשוט או מלוכלך, כי כל אירוע ובעיה שנקרים בדרכנו הם שיח עם אותו לב גדול.

כך שהאדם האמיץ הוא האדם האמיתי והצנוע, שאמונתו בחיים ובתכליתם הגוברת והולכת היא כזו של ציפור קטנה, שעפה לשמיים מבלי להטיל ספק. רוברט בראונינג ביטא זאת במילים יפהפיות:

זה שמעולם לא הפנה גבו אלא ניצב הכן וצעד קדימה,
מעולם לא חלם, גם כשהטוב הובס, שיש לרע תקומה;
האמן, כי כדי לקום נופלים אנחנו, מוכים כדי ללחום היטב,
ישנים על מנת להתעורר.

לאתר האגודה   www.theosophia.org.il

קישור לפרטים על הקורס לגעת בנשמה   http://messages.responder.co.il/3748811/220042769/e5cd4561cf2d32e1bd792b554386fa6b/?

 

 

 

[1] Edward Carpenter -

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>