פרק רביעי מתוך האמיתות הניצחיות על טבעם של המרחב, המודעות והטוב והרע

מרחב
איננו רואים את החיים. איננו רואים את המרחב מפני שאיננו מסתכלים דרכו. ובכל זאת, התוכלו לחשוב על משהו שאינו במרחב? המרחב שבו אתם יושבים כעת, היה שם בדיוק אותו הדבר לפני שהתיישבתם. הוא יהיה שם כשתקומו. הבניין נמצא במרחב, אבל אם הוא היה נשרף פתאום, המרחב היה נשאר שם בדיוק אותו דבר. נניח שהיתה לכם משאבת יניקה חזקה, שהייתה שואבת את כל האוויר מן החדר? עדיין המרחב היה נשאר! גם אם הייתם מוצאים את סיר הזהב ואת קצה הקשת, עדיין הייתם שם, מסתכלים באותו מרחב. השמש היא במרחק של יותר ממאה וחמישים מיליון קילומטרים מאיתנו במרחב. מעבר לה יש עוד מרחב אחר, כה רחוק עד שחלקו ניתן למדידה רק באמצעות אור. אז המרחק של כוכבים ניתן למדידה; אבל, מעבר לכוכב הרחוק ביותר, יש עוד מרחב, הלאה והלאה. אי אפשר לחשוב היכן המרחב מתחיל והיכן הוא נעצר. אפילו כשמדענים מודדים את המרחב של מערכת השמש שלנו, הם יודעים שיש מרחב בתוך, ומעבר, למערכות-שמש אחרות. הכל מצוי במרחב, ואם לא היה שם דבר, שום דבר לראות, עדיין היה שם מרחב. כל קיום, טוב ונאצל וחכם ככל שיהיה, מתקיים במרחב. כך שהמרחב גדול מכל קיום.
האם לא נוכל לומר שכל אלה הינם דברים של חיים? אם כך, מה יכולה להיות משמעות הדבר אם לא שכל המרחב הזה מלא בחיים? שאין מרחב ללא חיים? ובכן, מעולם לא הייתם חושבים לומר שמרחב הוא טוב, או שהוא רע, האין זאת? לא הייתם אומרים שהמרחב שמח או עצוב? שהוא קר או חם? אבל אנחנו, שאנחנו יצורים – חיים בגופים – יכולים לומר שאנחנו מרגישים חום או קור; נוכל לחוש עונג וכאב. רוחות קיץ נעימות באות מן המרחב; הוריקנים מפחידים, סופות טורנדו וסערות שלג באים מן המרחב. במרחב כל הדברים, גם הטובים וגם הרעים, קיימים וחיים ופועלים; אבל המרחב עצמו אינו טוב ואינו רע.
העצמי, או החיים, או התודעה, אינם טובים ואינם רעים. הם מתקיימים בכל הדברים; אין דבר בלעדיהם; כל הדברים בהם. הנוכל לראותם? לא. ממש כפי שאנחנו יכולים לראות דברים בעינינו, אבל לא נוכל לראות את כוח הראייה שלנו; העצמי רואה את כל הדברים, אך אינו יכול לראות את עצמו. הוא הצופה. האם נוכל לשקול אותו? כל אחד יכול רק לומר "אני קיים". מורה אמר פעם לתלמידו:
"שים את המלח הזה במים, ובוא אלי מוקדם בבוקר".
הוא עשה זאת, והמורה אמר לו: "המלח הזה ששמת במים אמש – הבא אותו אלי!" התלמיד חיפש אך לא יכול לראות את המלח, כי נמס במים.
"טעם את החלק העליון שלהם, הוא אמר. מה טעמו?" – זה מלוח, הוא אמר.
"טעם את אמצעו, מה טעמו?" – זה מלוח.
"טעם את תחתיתו, מה טעמו?" – זה מלוח.
"אז קח זאת והחזר אלי". התלמיד החזיר, והמורה אמר לו: "ממש כך, יקירי, אינך רואה את הממשות בעולם למרות שהיא כאן כל הזמן. והנשמה הזאת היא העצמי של כל זה, זאת הממשות, זהו העצמי".
המרחב הוא חסר צבע, משקל או גודל, ונוכל לומר עליו רק: "הוא קיים". זה שבתוכנו שאינו נראה, אינו ניתן לנגיעה, אינו נשמע, הוא העצמי המאוד ממשי שלנו. והדרך היחידה לדעת זאת היא לפעול למען, וכמו, זה. מפני שאנחנו העצמי הזה, של כל היצורים, כשאנחנו פועלים למען כל ההוויות, אנחנו פועלים למענו.

השימוש בגופינו
הגופים שלנו הם רק מכשירים של העצמי, או התודעה, לראות דרכם – כפי שאנחנו מסתכלים דרך מיקרוסקופ או דרך טלסקופ – כדי ללמוד אמיתות גדולות אודות הנשמה. החיים יוצרים גופים בהתאם לצרכינו. איך זה יכול להיות? ובכן, חישבו על הדגים חסרי העיניים, שחיים במערת הממותה. כשהובאו החוצה אל הזרם, באוויר ולאור השמש, לאחר זמן הדגים-תינוקות החדשים הצמיחו עיניים כדי להיות מתאימים לתנאים החדשים! באוסטרליה, ציפור הקיווי איבדה את הכנפיים שבהן השתמשה פעם, מפני שלא היה לה עוד צורך לעוף כדי לברוח מחיות טרף אל צמרות העצים. יש אומרים שאנשים כיום נוסעים כל כך הרבה במכוניות, עד שהדור הבא יחדל להיות מסוגל להשתמש ברגליים! אבל, ודאי שאנחנו יודעים שאם שיטפון גדול יתרחש בארץ וישטוף הכל מלבדנו, יהיה עלינו להמציא דרכים אחרות להשגת אש שונה ממה שיש לנו כעת. בכל זאת, אנחנו הרבה יותר חשובים מן האש שלנו, מפני שנוכל לעשות סוגי אש חדשים, ואש חדשה אינה עושה את עצמה. יש לנו אור בתוכנו – אור התודעה העצמית – אור הנשמה. [הערה: הקטע מעמוד 39 בספר]

מודעות
הדרך היחידה שבה אנחנו ממש יודעים משהו היא באמצעות המודעות לו. כשהגעתם אל החדר הזה לראשונה, היו בו אותם דברים שישנם כעת, אבל עכשיו אתם רואים דברים רבים שלא הבחנתם בהם קודם. הם היו שם כל הזמן, אבל אתם לא הייתם מודעים לכך שהיו שם. התודעה שבנו היא היודע, הצופה, הבוחר, העצמי. זהו הממשי, העצמי הבלתי משתנה, שרואה וחווה את כל הדברים בטבע – חום וקור, אור וחושך. העצמי הזה רואה את הדברים הפנימיים, ויודע אם הם חכמים או טפשיים, משביעי רצון או שלא, טובים או רעים. אל לנו לסלוח לעצמנו אף פעם על כך שאיננו מבחינים בין מעשה טוב למעשה רע, מפני שאנחנו מבחינים; אנחנו מודעים למה שנכון. והבחירה בנכון בכל פעם היא שתקצר את מסענו אל אור האמת, אל הידיעה העצמית.
מה מקשה עלינו כל כך לבחור בדרך הנכונה? תמיד ישנם שני דברים או דרכים לבחור מביניהן – אם לא בין רוע לטוב, אז בין הטוב ביותר ליקר ביותר. החיים פועלים בשתי דרכים, בכל מקום וכל הזמן. קרישנה העתיק אמר:
"שני אלה, האור והחושך, הם הדרכים הנצחיות של העולם" (משפט לשינון).
לא היינו יודעים מהו אור, ללא החושך. האם חשבנו על כך אי-פעם? אפילו צמחים יודעים זאת. המדען הדגול דארווין, הניח פעם שני צמחים צעירים ועדינים בחדר מואר באור טבעי. לאחר מכן הוא לקח אחד מהם ושם אותו באור שמש חזק מאוד, ואת השני בחדר חשוך מאוד. השתיל שבשמש מיהר לפרוש את עליו הקטנים, אבל זה שבחושך נראה כמצמק את עליו וגלגל אותם קרוב אליו. אז, הוא החזיר את שניהם אל אותו חדר שוב. תוך זמן קצר, שניהם נראו דומים. אבל, כשהחליף את מקומם כעת, זה שהיה בחושך אל אור השמש, וזה שהיה באור אל החושך, הפתעה, זה שהושם בחושך גלגל את עליו קרוב, והאחר פרש את עליו העדינים בלהיטות אל אור השמש.

הניגודים
לא היינו יודעים מהו חום לולא הקור, ולא מהו עונג, לולא היו זמנים בלתי נעימים. מהו טוב ללא רע? אור הוא ההיפך מחושך; טוב הוא ההיפך מרע; עונג הוא ההיפך מכאב. (מי יזכיר לנו ניגודים נוספים?) מי הבחין שלמקלות יש תמיד שני צדדים? שלכל מטבע יש שני פנים? בגלל שעלינו תמיד לבחור בין שני דברים, בין שתי דרכים, האם לא נוכל לומר שהדרך שבה הלכנו בהתחלה היא הדרך שבה בחרנו? אנחנו יכולים לפעול למען וכמו הַעצמי הגבוה (Self), ואז אנחנו על הדרך אל האור; או שנוכל לפעול למען עצמי (My-self), שעושה את דרך החושך והייסורים.

סוקראטס לימד את בנו הקטן של האגנון, על טוב ורע:
מה "טוב"?
"האם חשבת אי פעם למה זה", שאל סוקרטס, "שיש דברים שהם טובים ואחרים רעים?"
לא, אבל אני חושב חזק עכשיו. "זה טוב", אמרתי, "כשאנחנו עושים מה שהאלים רוצים שנעשה".
"ואם האלים ירצו שנעשה משהו שהוא רע, או אם הם יעשו בעצמם משהו רע – אני לא אומר שהם יעשו – אבל האם זה יעשה אותו לטוב?"
"לא!", קראתי; כי חשבתי במרירות על אמי, ואיך התפללנו למענה לשווא.
"אז הטוב והרע הם דבר יותר חזק מיופיטר עצמו".
"כן," עניתי. ושוב שפלה רוחי. "ספר לי על זה, סוקרטס".
"אם כך, אספר לך איך זה נראה לי. לעשות טוב זה לעשות מה שבאמת חכם. לעשות רע זה לשגות, – במכוון, אולי, אבל זאת מפני שאנחנו חושבים שאנחנו באמת חכמים בשעה שאנחנו לא. רק האלים באמת חכמים בכול, וזאת הסיבה שרק האלים אינם שוגים ולעולם לא עושים רע. אם אני אומר משהו שאתה לא מסכים לו, אתה חייב להפסיק אותי".
"אל תפסיק", אמרתי.
"ובכן, אם כך, האם יכול להיות נזק ממשי לנשמה שהיא באמת חכמה, ותמיד עושה מתוך כוונה טובה ולעולם אינה טועה – אם זה היה אפשרי? וזה אפשרי, אם איננו שוכחים". הוא עצר, אבל אני לא דיברתי. "והאין הדבר דומה לאמירה ששום דבר לא יכול להזיק לנשמה של אדם שעושה טוב ולעולם לא עושה רע, יהיה מה שיהיה, כעת או בעתיד? אינני חושב שאנחנו צריכים לדעת מה בדיוק קורה, בן קטן של האגנון".
"אבל ישנם אנשים כל כך רעים", קראתי, "ואם הם תופסים אותך, לא עוזר בכלל להיות טוב".
"להיות רע", הוא אמר, "זו הגדולה שבכל השגיאות. זה כמו שגנרל יחשוב שכל ידידיו הם אויבים, וכל אויביו ידידים. אדם רע, כמו הסורי, ודאי שיעשה נזק איום לעצמו; אבל הוא אינו יכול להזיק למישהו אחר, אפילו לא לילד כמוך, אלא אם הוא מסוגל להפוך גם אותו לרע. וזאת הוא אינו יכול לעשות אלא אם אתה תעזור לו, ודבר כזה לעולם לא ממש יפגע בנו. לא, קטנטן, הרשע אינו יכול לפגוע בטוב".
"אבל הם כן פוגעים בהם", התעקשתי.
"הבה נהיה בטוחים שאנחנו מבינים זה את זה", הוא אמר. "אני מדבר בסך הכל על מה שרוב האנשים מכנים נזק ומדברים כעל טוב ורע; לא עוצרים לזכור, אלא על מה שהוא באמת כך. אני יודע שהסורי חשב שהוא יכול לפגוע בנו והתכוון לעשות זאת, ושאתה חשבת אותו הדבר ופחדת ממנו מאוד; אבל שניכם טעיתם. באיזו דרך הוא יכול להזיק לך?"
"הוא הכאיב לגרון שלי; והוא היה עלול להרוג אותי".
"אם הוא היה מעביר סכין דרך הטוניקה שלך, האם זה היה פוגע בגופך?"
"לא, לא אם הוא היה חותך רק את הבד".
"ואפילו לו היה חותך את הבשר ומעביר סכין חדש ממש דרך הגוף, האם היה יכול לפגוע באותו חלק בך שהוא עצמך ואיננו מת, וניזוק רק על ידי עשיית הרע? לא, קטנטן: זה מאוד נורא לחשוב על כך, אבל הדבר הכי גרוע שהוא היה יכול לעשות, ללא עזרתך, היה לקרוע או לנתק מהנשמה את לבושה".
"ולכן לא פחדת כשהאיש השחור הניף את סכינו?"
"זו הסיבה", הוא ענה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>