ריפוי הכאב נמצא בכאב – מהו המסר שבכאב, ולמה הוא מנסה לעורר אותנו?

 

סוואמי צ'יטאננדה

כתב: SWAMI CHETANANADO

אנו הננו הראי כשם שהננו הפנים בראי
אנו טועמים את טעם הנצח ברגע זה.
אנו הכאב ומה שמרפא את הכאב כאחד.
אנו המים הקרים המתוקים, והכד המוזג.
רומי

סוואמי צ'יטאננדה הוא נזיר העומד בראש מסדר הוודנטה בקנזס סיטי בארה"ב.
המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה " אור". ותורגם מתוך הרבעון the quest בהוצאת האגודה התאוסופית בארה״ב.

העולם אינו מקום שמח ואנשים, ככלל, אינם קבוצת ישויות שמחה. החיים הינם כך מלאים בשינוי ושברון לב כך שהדבר האחד המוזר לגביהם הוא היותנו מופתעים בכל פעם ששינוי ושברון לב נוחתים עלינו. אני מניח שאנו מופתעים בגלל המאמץ הרב שאנו משקיעים כדי להימנע מהם ולהגן על האגו שלנו במהלך ההתרחשות. אנו נעדיף לחשוב שקורים כל מיני דברים אחרים מלבד - שברון לב למשל - כי הרגע הגרוע ביותר במצב של שברון לב מגיע כאשר אנו נוכחים בזמן הרב שבזבזנו בטיוח ובהצדקת הדבר אותו ידענו מזה זמן רב. במקרה הטוב, יהיה זה מביך להביט לאחור ולהיווכח עד כמה התנגדנו לשינוי.

אנשים מסוימים, העוברים שינוי מחפשים דרך "להרוג" את הכאב המתלווה אל השינוי. מדוע אנשים שותים? הם שותים כדי להקהות את חושיהם. נעלם מאולם אנשים כי השתייה אמנם גורמת להם שלא חוש בכאב מחד אבל מאידך מקהה את חושיהם לגבי תחושת שמחה. זאת ועוד, השתייה גם הורגת אולם. הוא הדין לגבי סיגריות וסמים. כשדברים כאלה משמשים תכסיס לטיפול בשינוי ובכאב הדבר שמתחיל בהקהיית המודעות במצבים מיוחדים ומדכא בהדרגה את יכולתנו לראות בבהירות את המתרחש בכל שטחי חיינו.

ודאי, תמיד נוכל לפרש את התנסותנו הכואבת כאישור לחשד שקינן בנו זה מכבר כי אכן קיים בנו פגם. אז, כשדברים כואבים מתרחשים נועלים אנו את עצמנו, את אומץ ליבנו, ואת כל יתר הדברים שבתוכנו. כך

מתכננים רבים מאיתנו את חיינו. כך אנו ממשיכים ומנסים לדמיין כיצד ניתן לתקן את הפגם שבקיומו בנו אנו בטוחים מבלי שאי פעם נרצה להיחשף יתר על המידה. כי החשיפה יכולה להיות מאד בלתי נעימה.

מאידך, כשאנו מרשים לעצמנו להיות נשלטים על ידי לחצו של הכאב, איננו מסוגלים לראות אפילו צעד אחד לפנינו כדי לדעת אנה פנינו מועדות באמת. מצב דברים זה הוא הגורם לנו לנוע במעגלים כאילו אחת מרגלינו מסומררת לרצפה. מה קורה אז? אנו מתעייפים ומתיישבים. יתכן שרגלנו עדיין מסומררת לרצפה אבל לפחות אנו חדלים לנוע במעגלים. ובכך נדמה לנו שהכאב טופל.

כל אימת שאנו נאבקים בכאב, אנו מבטאים בכך את רצוננו "שילך לו כבר״. הואיל והחיים ביסודם מכאיבים, הרי שהכאב נמצא ואין לו שום כוונה להסתלק. זאת ועוד. זה אינו דבר גרוע. החיים אשר באופן עונתי פוקדים את הצמחים הם גם הגורמים להם לנבול ולהשתנות. במקרה שלנו, כאב זה - התגעשות זו של החיים ־ היא המטהרת ומזככת אותנו. הכאב יהרוס את כל מושגי המוגבלות אותם כפינו על עצמנו אם נוכל לקדם אותו בנחת. רק אם אנו מאפשרים לכאב לשגע אותנו יביא הדבר לחיזוק תחושת המוגבלות שלנו. ולכן אפילו המשאלה שהכאב יחדל מהווה מלכודת.

אין זה קל לומר לאדם החווה כאב כי הכאב נושא בחובו דבר מה שמח, אבל אתה בעצמך יודע שכאב ושמחה לעולם אינם נפרדים. אם כן האם אין זה אפשרי שכאב ושמחה הם שני צידי אותה מטבע, וכי מה שאנו חווים תלוי בתגובתנו לשינוי? חבוי בשמחה תמיד נמצא קצת כאב, בדיוק כשם שבכאב תמיד חבויה קצת שמחה. שני אלה - כאב ושמחה - מעורבים זה בזה.

בפינת החצר שלנו יש עץ שמזה זמן רב אני מתפעל ממנו. כשאתה מתבונן בו אתה יכול לראות את הכאב שנשא ואת הכאב שעודנו נושא על ידי עצם קיומו. הוא מעוות, מפותל וקלוע וקרביו אכולים - גילו למעלה ממאה שנה ובכל זאת החיים שבתוכו קיימים.

עם כל גדילה שלנו אנו סודקים את עורנו - ואנו גדלים כל הזמן, אלמלא כן לא היינו בין החיים. האם יתכן שהשתלשלות זו של החיים תהיה תמיד נעימה? לא, אי אפשר שתהיה תמיד נעימה. אי נוחות בחיים היא רק חלק של ה"חבילה"
זו גם איננה תובנה (INSIGHT).
לפני כאלפיים וחמש שנה תאר הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות בתורתו הרוחנית. האמת הנאצלת הראשונה היא זו שהחיים הינם סבל - או כאב.

כל עניין הרוחניות, ומה שקיים את המסורות הרוחניות בקדמת כל המאמץ האנושי במשך כל ההיסטוריה, היתה ההזדמנות נפתחת בפניך האפשרות להיעשות ישות נעלה. אותה נותנת הרוחניות לאדם לחוות ולחיות מתוך משהו עמוק יותר בפנימיותוביחד. זהו הסיכוי לגדול. יש דבר מה בתוך כל אחד מאתנו שהוא מעבר לחיים ולמוות - כפי שאנו מבינים אותם- דבר מה מעבר לקיומנו כאן ועכשיו. דבר מה זה הוא אנושות זו. בשלב זה העצמי, הוא זמין לכל אחד מאתנו ואנו יכולים לחוות אותו באופן ישיר. כשאנו לומדים לחיות ממקום זה, מהעצמי אנו נוכחים כי העצמי מסדר מחדש, לאט, את תפיסת החיים שלנו במלואה, ואת הדרך בה אנו חושבים אודות כל דבר.

ההימצאות במגע עם העצמי משחררת אותנו. מגענו עם העצמי אינו נותן לנו את התשובות. אבל הוא מעורר בתוכנו את הכוח להמשיך, דרך הכאב, לגדול באמצעות כל הניסיונות, ולבסוף להבין, מהו כאב. בדרך זו אנו מגלים יציבות פנימית כך שלא חשוב אילו שינויים יתרחשו בחיינו, אנו גם מודעים להמשכיות נסתרת. זו אינה בהכרח המשכיות צורתית אלא המשכיות של ממשות, של רוחניות, המאפשרת לנו להתבסס עם כל שלב של התנסויותינו.

ככל שיכולתנו להיות מכווננים אל פנימיותנו ולחוש את העצמי הפנימי גדלה, באותה מידה כל שלב בהתנסותנו נעשה משמעותי יותר לגבינו ומהווה קרש קפיצה לזיכוך משמעותי יותר ויותר. בגלל הקשר שלנו עם השותפות שלנו בתכניות הרחבות ביותר של החיים עצמם, איננו נרתעים כתוצאה מכאבנו או על ידי כאב אחר כלשהו. שוחררנו מנטייתנו להלחם בקדמה ועתה חופשיים אנו לבחון את יכולתנו ליצור מחדש, וחופשיים להכיר את יכולתנו הבלתי נדלית להתחדש.

כאב הינו חברך הטוב ביותר. כאב הינו ללא שיעור-כן-יותר עימך מאשר עונג. למרות מה שאתה עלול לחשוב ההתנסויות המכאיבות שחווית הטיבו עימך הרבה יותר מן ההתנסויות המענגות, למרות שרובנו מבזבזים את חיינו בניסיונות לחמוק ולהסתתר מפניהן. אבל כשאתה יכול למרכז ולהיפתח כדי להסתכל לכאב בעיניים - אז התעלית מעל מגבלות האגו שלך ומעל אנושות זו. בשלב זה נפתחת בפניך האפשרות להיעשות ישות נעלה.

האנשים הנעלים באמת בעולם זה יודעים היטב את הכאב ואין להם מחלוקת עימו. הם יודעים שכל כאב מהווה הזדמנות לאהוב אהבה כפולה, רבה יותר ועמוקה יותר. רודי נהג לומר שכאב הוא האהבה של האל. זהו כח היצירה של החיים עצמםהמעצימים אותנו מפנימיותנו. ודאי שזה כואב! זה בלתי נמנע. זאת ועוד, כל עוד נחשוב על עצמנו במושגים של גופנו, המחשבות שלנו, והרגשות שלנו, הכאב ייהפך לגבול של יכולתנו לגדול. אבל כאשר נבין כי איננו אלא אנרגיה יצירתית - מה באמת יכול להכאיב לנו?

לאיש אין חיים כמו בסיפורים. רק בסיפורים יש חיים כאלה. לעניין זה אינני יודע מה הם חיים נורמאליים. הייתי מרחיק לכת עד כדי כך שאומר כי אין דבר כזה, ו- הללויה! חיים נורמאליים חייבים להיות שכיחים כמו בוץ. מה שאנו באמת רוצים הם חיים נפלאים - זה מכל מקום, מחייב כושר ספיגת שברון לב וקבלת כאב שאנו נתקלים בו, זה גם מחייב יצירה על פי התנסויות חיינו וזה ניתן לביצוע על ידי טיפוח יציבות המחשבה וטיפוח שיפוט טוב. בעיקרון זה מחייב עבודה, וזו תהיה עבודה רבה מאוד - ואפילו יותר עבודה לאחר מכן. אף על פי כן זו עבודה הגורמת לנו עושר בפנימיותנו דבר שרוב האנשים אינם יכולים לתאר לעצמם.

ניתן לצעוד בשביל החיים בשתי דרכים.

אנו יכולים לעבוד קשה, לסבול הרבה כאב ולמות אומללים, או אנו יכולים לעבוד קשה, לסבול הרבה כאב ולהיות חופשיים. הבחירה היא בידינו. אנו יכולים להסתתר מאחורי שיברון הלב, או לבחון את שברון הלב בזהירות ולנסות להבינו כשלעצמו.

במקום להסתתר - וקיימות אין סוף סיבות לכך - אנו יכולים פשוט להתעלות מעל לכאב. באמצעות רצוננו ומחויבותנו לגדול, באמצעות תרגול ערנות לנשימתנו, באמצעות העברת תשומת לבנו לפנימיותנו, באמצעות טיפוח שיפוט טוב, ובאמצעות עבודתנו עם מורה, אנו לומדים להתעלות על הכאב. אז הכאב לא יגביל אותנו בכלל.

חייו של כל אדם קשים. אנו יכולים לסקור הרבה מההתנסויות הכואבות בהן התנסינו ולראות כי עד למידה מסוימת, נשאנו כאב במשך מספר שנים. יתכן שהורה נפטר; יתכן שנעזבנו על ידי מי שאהבנו. כל זה אינו ניתן להכחשה, ואין דרך להימנע מכך. החיים הם שברון לב מתמשך. איש אינו אשם בכך; זו היא דרך החיים. זה נעשה דבר רע רק כשאנחנו מרשים לכאב להתגבש בתוכנו ולהפוך לדבר מה אחר מאהבה.

ההתעלות מעל לסבלנו מהווה שחרור אמיתי מהכבלים הכובלים אותנו. חרות מהצמדות אינה התרחקות ממצב מסוים אלא קבלת היש בלי הכחשה ו/או דיכוי דבר כל שהוא לרבות הכחשה ו/או דיכוי רגשותינו. במקום לדכא ו/או להכחיש, נעמוד במודעות ובערנות מלאים בפנל כל נסיבה המופיעה בפנינו. זוהי עמדת כח מוחלטת. לאמתו של דבר אין ביקום כולו כח גדול מכוחה של החרות מהצמדות. אדם אשר יכול לנהוג באופן המשוחרר מהצמדות יש לו ההזדמנות לחיות מתוך החלק המלבב ביותר הקיים ביסוד הגרעין שבישותו.

להיות משוחרר מהצמדות זה לראות דברים כהויתם ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו. להיות משוחרר מכבלי ההצמדות פירושו קבלת ממשותו של כאב - בלי להתנגד לו ובלי לנסות ללכוד אותו אלא בכך שנקבל אותו ונאפשר לו להישרף ולהתכלות באמצעותנו. לנהוג כך ולבחור להיות שמח, גם כשהכאב עושה דרכו בתוכנו - זו עשייה הגורמת לנו להשתנות באופן יסודי וגורמת לנו להיפתח לחלוטין.

באופן פרדוכסלי, החרות מהצמדות גם גואלת אותנו מהכאב ומשחררת את כוחות היצירה וההבנה העמוקים ביותר שלנו. אחד המשוררים החביבים עלי ביותר, רומי, המורה הסופי(SUFI) כותב:

"…פרוש את זרועותיך ותפוס את בד בגדך בשתי ידיך"

ריפוי הכאב נמצא בחובו של הכאב. טוב ורע מעורבים זה בזה. אם שניהם אינם שלך - מקומך אינו איתנו.

כשאנו מקבלים את כאבנו יש בכוחו להזין אותנו. כשאנו נלחמים בו הוא הופך לעוד לבנה בקיר המבודד אותנו מעצמנו. מעולם לא נגרם נזק במרכזנו על ידי דבר הקורה לנו מן החוץ. רק פני השטח צלקות. לכן אם נחיה על פני השטח, ודאי שנחיה עם כל הצלקות. לכן, מוטב לחתור עמוק פנימה. להיות בחרות מהיצמדות ולהיות מסוגל להיכנס הישר אל תוך כאבנו-שני אלה חד הם. שניהם מהווים דרכים לקבלת נוכחות הכאב בחיינו. כשאנו מטפלים בכאב באופן ישיר, אנו נוכחים שאין זה נח ומקבלים עלינו את האחריות לכך.

למשך דקות ושעות ספורות, או אפילו למשך ימים, שבועות או שנים ספורים עלולה אי-הנוחות שלנו לגדול. הדבר אשר קשה לעתים לראותו הוא שבהשוואה לתועלת הרבה שאנו מפיקים מכאב אין זו כלל וכלל אי-נוחות.

כשאנו נפתחים לכאב, חדלים להתנגד לו ורק מקבלים אותו - אנו לומדים לחיות מעבר לכאב. זה דומה מעט לניסיון לאלף פתן שגודלו כשניים וחצי מטרים, זה אמנם דורש המון עבודה, אבל זה אכן ניתן לביצוע. אגלה לכם סוד? ראשית כל יתכן שאין דרך להימנע מלפיתתו של הפתן. אם כן, כשהפתן לפת אותנו והוא מתחיל לסחוט אותנו, הדבר המועיל ביותר הוא להיות רפוי לגמרי ולהעמיד פני מת. אז, הפתן מניח לנו. באותו אופן - בפני לחץ וכאב - אם נוכל לחדול מלהיאבק עם הפחד, עם הספק, חוסר הביטחון, וכל שאר הדגמים של כאב - נחוש שדבר מה עמוק יותר בתוכנו מתחיל לפעול. לאט ניווכח שאנו אכן יכולים לבחור להיות שמחים.

בטרם תחליט כי הדבר נשמע יותר מדי קשה מכדי שיהיה אמיתי, שקול מתן הזדמנות לדבר. כשאנו מתחילים בהחלטה להיות שמחים, ללא קשר עם מה שמתרחש, ניווכח שכל דבר סביבנו מתחיל לקבל צורה שונה. וכשכל דבר סביבנו מתחיל לקבל צורה שונה, באופן הדרגתי הכול בפועל משתנה. מפני שהרשנו לאור להתגלות ולפזר את החשכה, נוכל אז לראות את ממשותו של המצב. נוכל לראות את עתידו ואת עברו.

אנו מקבלים את הכאב בכל ליבנו. איננו מבטאים אותו ואיננו מתנגדים לו; אנו כן נכנעים לו. הבערה הפנימית שאנו חשים כשאנו פועלים כך היא כח האהבה בפעולה בתוכנו, היא הופכת את המתח שבתוכנו ואת התנגדותנו - למודעות טהורה. כניעה לתהליך זה מרימה אותנו מעל לכל קושי ומעבר לכל הטלת דופי. הכניעה מאפשרת לאירוע להראות לנו את הכיוון שעלינו ללכת בו כדי לארגן את חיינו. אז, איך שהוא זה מתרחש.

לגבי, זה תמיד דבר מפליא. שוב ושוב, אני רואה אנשים שהוכו ונשברו, ובכל זאת הם מתנסים בטרנספורמציה עמוקה כתוצאה מכך. זה כוחה האמיתי של אהבה. כח המגלה עצמו כהתחדשות ותחיה בלתי נדלים. כשאנו לומדים לחיות את חיינו על פי כיוון זה, של אהבה זו, אנו מבינים מה פירוש לגדול; אנו מגלים שאהבה זו היא מה שהננו.

 

One thought on “ריפוי הכאב נמצא בכאב – מהו המסר שבכאב, ולמה הוא מנסה לעורר אותנו?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>