שירה, יופי ומיסטיקה – לדבר בשפת הנשמה

וויין גטפילד Wayne Gatfield

מר וויין גטפילד הוא סופר ומשורר ומשמש כנשיא של סניף האגודה התאוסופית בבולטון, אנגליה. במקור הכותרת המאמר הייתה "במקדש המוזה" המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה "אור" ותורגם מהירחון  Theosophist, ספטמבר 2006.
________________________________________
במיתולוגיה היוונית יש תשע מוזות, אלות שמובילות את האומנויות והמדעים ומאצילות השראה על מי שמצטיינים בעיסוקים אלה. בנותיהם של זאוס מלך האלים ומנמוסין (Mnemosyne), "זיכרון". שמן מתקשר גם למילה הסנסקריטית מאנאס (manas) …. ומציין "זיכרון" או "תזכורת", כי בימי קדם טרם היות הספרים, המשוררים הסתמכו על זיכרונם. המילה "מוזה" יכולה להיות מקושרת גם, כפועל, עם פעולת החשיבה המעמיקה או ההתבוננות (מדיטציה).
כיום "מוזה" היא מילה המשמשת במובן רחב יותר כמישהו או משהו, בדרך כלל ממין נקבה, שמספק השראה למשורר או סופר, צייר או מוזיקאי; או שאפשר לומר שהיא מקור השראה ברמות שונות. אפשר לומר שרמת ההשראה אבדה קצת בעולם הזה, וכך גם טִבעה המקודש של המוזה.
….אפשר לומר שהביטוי הגבוה ביותר בחומר של המוזה הזאת הוא הטבע העליון שלנו, או בצורה יותר פיוטית השמש הרוחנית, המאירה את ההוויה הפנימית שלנו ממש כפי שהשמש הפיזית מטפחת את המבנה האנושי שלנו.

באחד ממכתביו כותב המאסטר KH:
"חוזה אמיתי הינו תמיד משורר, ומשורר לעולם אינו יכול להיות אמיתי – אלא אם הוא מצוי באחדות מושלמת עם הטבע הנסתר – "בורא בזכות ההתגלות הרוחנית שלו" כפי שמבטא זאת משורר דני גדול… מפני שאין זה מספיק שאדם נושא בחובו את האינסטינקטים הפיוטיים הנכונים; הם צריכים להשתקף בנאמנות רבה בצורה של פרוזה, כך שיקסימו את הקורא האינטליגנטי בכל אשר ישאו אותו כנפי דמיונו של המשורר."

לשירה אמיתית יש איכות מאנטרית שיש לה השפעה מוגדרת על תודעתו של הקורא. משוררים אמיתיים, כפי שאומר KH, כותבים או מדברים ממצב תודעה נעלה. מה שהם חווים לעולם לא יוכל להיות מבוטא במילים, אבל הם מנסים, מפני שהם חווים צורך לחלוק את תחושתם.
הטבע הזולתני (אלטרואיסטי) של המשוררים, שהבין את האחדות של כל הדברים, הוא שמניע אותם לנסות ולחלוק בחוויה שלהם – לנסות ולהאציל על אחרים השראה ללכת בעקבותיהם. חשוב גם לציין שהרוח הפיוטית היא דרך חיים, ומבטאת את עצמה בכל מעשינו ולמעשה בכל אשר הננו, היא הרבה יותר מאשר רק לשים מילים על נייר.

כל הכתבים הרוחניים הגדולים בעולם הינם פיוטיים – התנ"כ, הבהגואד-גיטה, הדהאמאפאדה, הקוראן, קול הדממה, הטאו-טה-צ'ינג, האופנישאדות וכך הלאה, מפני שסוג השפה הזה מדבר אל הנשמה ולא אל השכל (האינטלקט). כולם נגזרים מאותה השראה, אותה מוזה. זוהי הדרך היעילה ביותר להעביר אל הקורא את התחושה הרוחנית. זו התקרבות מאוד מעורפלת, אך בכל זאת עדיפה על פרוזה קרה.

בעיה אחת היא השפה שבה משתמשים. בעבודות מקוריות שנכתבו למשל בסאנסקריט, שהיא שפה רוחנית ביותר, יש מילים שאין להן שום מקבילה באנגלית, שהתפתחה באווירה חומרנית. לכן, שוב, אפשר להשתמש רק במילים קרובות באופן מעורפל ומרבית המשמעות אובדת. לעתים עדיף לקרוא את היצירה בשפת המקור, סאנסקריט, מפני שלמרות שהמיינדים (minds) הנמוכים שלנו לא יבינו דבר, המיינדים הגבוהים עשויים להיות מסוגלים להבין אינטואיטיבית את האמיתות האוניברסליות הכלולות בכתוב, באמצעות התודעה הקולקטיבית שכולנו חולקים. רמז להיבט אחד של פעולה כזאת ניתן על ידי ג'אדג' (W.Q. Judge) במפגש שאלות-ותשובות. הוא נשאל אם המיינד עושה משהו ממשי כשהוא מנסה לשפוך אור על נושא מסוים. והנה תשובתו:

"הוא עושה. חוט, או אצבע, או זינוק ארוך של זרם, יוצא מתוך המוח לחפש אחר הידע. הוא פונה לכל הכיוונים ונוגע בכל המיינדים האחרים שהוא יכול להגיע אליהם, כדי לקבל את המידע אם אפשר. ניתן לומר שזה מבוצע באופן טלפתי. אין כל פטנטים [כלומר קביעת בעלות – הערת המתרגם] על ידיעה או פילוסופיה אמיתית, ושום זכויות-יוצר בעולם… אבל אמיתות כוללות שייכות לכל וכשהשליח הסמוי מן העין של המיינד מגיע, ונוגע במיינד הממשי של מישהו אחר, האחר הזה מוסר מה שעשוי להיות לו מן האמת על נושאים כלליים."

במילים אחרות, בעולמות הגבוהים איננו מצויים לבד, ומאמץ כן להבין משהו מנושאים רוחניים יביא לנו מפגש עם מיינדים ((MINDS, שעשויים למסור לנו את המידע הזה, או עם מאגר של מחשבה המכיל את התדרים להם אנו זקוקים. כך שחוסר הבנה מבחינה שכלית אין משמעו בהכרח חוסר הבנה מקביל ברמות יותר גבוהות. המידע נגיש לנשמה כנה בעלת מניעים זולתניים (אלטרואיסטיים).
משהורדה לרמה שלנו, היכולת והשתוקקות לגעת בלבבות היא שיוצרת את המשורר האמיתי. לרבים מן המשוררים, המוזיקאים, השחקנים והסופרים הגדולים יש הכוח להעלות דמעות של ערגה בליבותיהם של הקורא או המקשיב. זאת משום שהם מעבירים משהו מטעמו של ביתנו הרוחני האמיתי, משהו מהאווירה של טבענו האמיתי, שברגע זה הרחקנו לגלוֹת ממנו.

ג'ורג' ויליאם ראסל, סופר המיסטיקה האירי, אומר בספרו "שיר ומקורותיו:
"אני חושב שכל השירה האמיתית נהגתה על הר ההִישתנות ויש בה התגלות ומיזוג בין שמיים וארץ. ההר הוא סמל לפסגת הנשמה, שכשהיא מתכנסת אל תוך עצמה היא נמשכת ומתקרבת אל השורשים האלוהיים של עצמה, וזיכרון ודמיון נשלחים לפני ולפנים עם הזוהר של טבע אחר."

הזוהר הזה הוא שנוגע בעטו של הפייטן ואותו הוא או היא מנסים להוסיף אל תוך אווירת השיר. פיוט מיסטי מכיל את הזוהר וגם את הצליל הממלא את היקום – הצליל האחד שנשבר למראית עין לאינסוף צלילים, כשהוא מסתנן דרך ביליוני כלים. אומרים שהאקאשה היא תיבת-התהודה של היקום. באותו אופן כל אחד מאיתנו, עקב מקומנו בחיים, מחשבותינו, חלומותינו ושאיפותינו, האופן שבו אנחנו מתבוננים באחרים, מערכות היחסים שלנו וכך הלאה, כולנו מסגלים את הצליל האחד הטהור עד שהוא מהדהד מליבותינו, חתום בחתימת עצם הווייתנו ושוטף מאיתנו לתבניות רבות ושונות – מוזיקה, פיוט, שירה, פרוזה, ריקוד. אך עם זאת אותו צליל שקורן בליבו של פייטן אמיתי, המוזה האמיתית, מתגלם בדרכים רבות – בשקיעת השמש, ברוח הנושבת בעצים, בעיניה של אישה יפה, בשירו של עפרוני מגביה-עוף. כולם השתקפויותיה של המוזה האחת.

העולם עצמו הינו מקדש המוזה, מגרש המשחקים של הצליל האחד הזה, המתבטא בקליידוסקופ של צליל וצבע. זה כמו שיעורו של פלוטינוס על היופי, שכל היופי הוא השתקפות של היופי האחד החדור ביקום כולו. אבל במצב של מדיטציה היופי בכל רמה, בכל מישור של הקיום, יכול להיות פתח אל היופי האמיתי שמציף את היקום ואת ליבותינו, וגם עובר אל מעֵבר, אל המציאות החופשית מכל תכונות.
כה רבים מגדולי הפייטנים של העולם לכדו ביטוי כלשהו של היופי הזה. יש לנו את המשורר הסופי רוּמִי, ששירי האהבה שלו מדהימים ביופיים, וישנם השירים היפים בפשטותם של משורר הזן ריוקאן, יעילים ומשפיעים באופן מיוחד. ישנם טאגור וקאביר, ג'יבראן ונאזיר במזרח, והמשוררים המערביים שלנו – שֶׁלי, וורדסוורת', ייטס ורבים אחרים – המבטאים דברים באופן שונה אולי, אך גם הם מעבירים את התחושה הזאת. "איש לא פעל או יפעל היטב אי פעם, אלא מתוך ראייה ממשית או ראייה של אמונה", אומר ראסקין, בדברו על אמנות. כל הפייטנים הדגולים באמת סוגדים במקדש המוזה, אך משוררים ואמנים ומוזיקאים מודרנים רבים סוגדים במקדש הממון, או העצמי האישי. זה נראה הרבה יותר שכיח במערב.

למשוררים שהיו מסורים באמת לרוחניות הטהורה היה הכוח להעלות את התודעה שלנו דרך העולם. כפי שנאמר קודם, יצירתם היא מאנטרית באופנים רבים. לחלק ממשוררי הזן יש גישה מינימליסטית, כמו בהֵייקוּ, המתבססת על שלוש שורות בלבד, ובהן 5-7-5 הברות, אבל מכילות את עצם התמצית של מה שהמשורר רצה לומר, בדומה לציורים הסינים והיפנים שאומרים דרך החללים יותר מאשר דרך הקווים או הציור (תרגום חופשי):
לאורך דרך זו
אין מטיילים
בין הערביים בסתיו.
מעביר דימוי בהיר ביותר, לי בכל אופן, שיותר מזה היה מערפל אותו.

חותמם של משורר או מוזיקאי או אמן אמיתי הוא מקוריות, האומץ לבטא מה שהוא ממשי עבורם. הם עשויים להוליד אלף חקיינים, חלקם אולי טובים מהם מבחינה טכנית, אבל הדחף היצירתי היה שלהם וההולכים בדרכם, ללא הדחף המקורי הזה, לא יוכלו להפיק מה שהם עשו. בהשוואה נוכל לראות איך זה מתייחס גם למנהיגים רוחניים, ולמקור של היקום כולו. כמו בעליונים, כך גם בתחתונים. התלמוד התאוסופי אומר, שהמחשבה הראשונית נבעה מן הלוגוס והופעלה על ידי צבאות של כוחות או מניעים אינטליגנטיים. אבל אל לנו ליפול אל תוך הכפירה הגדולה והנוראה של הנפרדות. אפילו הלוגוס, או הדמיורגוס ( Demiurgos – בורא עולם לפי הפילוסופיה של אפלטון) הזה, אינו אלא הצֶבֶר של ישויות שמימיוח וכוחות אחרים.

באותו אופן הפייטן, המוזיקאי או האמן האמיתי מתכוונן אל איזו אמת, או מושג רוחני כביר, ומנסה להראות אותו באופן שיהיה מובן לכולנו ושבו-בזמן מערפל את האמת העירומה. אך מוטב להתבונן במוזה המכוסה מאשר לראותה בכל הדרה. זה כמו ריקוד שבעת הצעיפים: צריך להסיר כל צעיף לאט ובצורה נמלצת, אם אנחנו אמורים לקלוט את האמת באופן שלא יהמם אותנו.

משורר אחד שתפש את הרעיון כולו באופן מושלם היה רבינדראנט טאגור. בשירו "שירי" הוא אומר (תרגום חופשי):
שיר זה שלי יכרוך מנגינתו סביבך,
ילדי, כידיה שופעות החיבה של האהבה.
שיר זה שלי ייגע במצחך
כנשיקת ברכה.
בבדידותך הוא יישב לצידך / וילחש באוזנך, כשתימצא בין המונים / יגן עליך בהתבדלות.
שירי יהיה כזוג כנפיים לחלומותיך / הוא יעביר לבך אל קצֵה הלא-ידוע.
הוא יהיה כוכב נאמן מעל ראשך / כשישחיר הליל על דרכך.
שירי ישכון באישוני עיניך / ויישא את ראייתך אל לב כל הדברים.
וכשיידום קולי במוות / שירי ימלל בליבך החי.
טאגור היה מכוּוְנַן עם המוזה הנותנת השראה לכל אלה, שיש להם שאיפה ומניע נכונים. קרישנה שמייצג את האלוהות בחיבור המקודש להינדואיזם- הבהגואד-גיטא, אומר לנו לקבע בהתמדה את כל תשומת ליבנו עליו, ואף אחד בלתו. המשמעות היא שהמיקוד שלנו צריך להיות תמיד על הרוחני, מבלי להתחשב מה אנחנו עושים בחיי היומיום שלנו. המוזה חייבת להיות בליבנו בהתמדה. קרישנה, במובן הזה, הוא העצמי הגבוה. עלינו להבין מה זה במציאות לחיות את החיים הרוחניים. רובנו משעשעים את עצמנו בספרים ובלהטוטים אינטלקטואליים, בחושבנו שזה נותן לנו תובנה על טבענו האמיתי, אבל היכולת להבין את משמעותו של דבר רק באופן שכלי, אין משמעה שהבנו אותו ושזרנו אותו אל תוך רקמת קיומנו ועשינו אותו למציאות קיימת בחיי היומיום שלנו.

הדבר החשוב ביותר בכל זה הוא להבטיח שהמניעים שלנו הם הגבוהים ביותר ושאנחנו מסורים לאלוהי; ושאנחנו מודעים לכך שהאלוהות הזאת זוהרת בליבותיהם של כל היצורים, מבלי להתחשב בגזע, דת, מין, כת או צבע. עלינו לחוש חמלה, אף כלפי היצורים המרושעים ביותר, מפני שאנחנו יכולים לראות שהם בונים לעצמם עתיד של סבל וכאב, בעוד שקורבנותיהם יפוצו על הסבל שנגרם להם.
אם אנחנו סופרים או מוזיקאים או אמנים, עלינו להבטיח שמניעינו הינם האמת. עלינו ללמוד את אמנות הנגיעה בלבבות, עירור האחרים אל הצד הרוחני של טבעם, לעשותם מודעים לעצמיים האמיתיים שלהם, טיפוח הכמיהה הזאת לחזרה אל האלוהי, אל האמת והיופי שביתם עמוק בתוכנו. אם "אלוהים" או האינסוף הוא המוזה של רבים, אנחנו צריכים גם לראות את הטוב באנושות ולעשות זאת למוזה שלנו, להשראה המתמדת שלנו. עלינו לעקוב אחר ההתקדמות של אחינו בני האדם ולטפח אהבה לכל היצורים במעמקי ליבנו ומחשבתנו.

נוכל ללמֵד שעלינו ללכת אל מעבר לרגשות אנוש כדי להבין את הרוחני האמיתי, אבל עלי אדמות אל לנו לאבד את הכוח או הרגש הגורמים לנו לומר לאחר: "אתה יפה", או: "אני אוהב אותך". לו רק יכלו הטרוריסטים בעולם כולו לומר זאת על אחר, במקום לחלום על הזיה שיסודותיה בסבל וכאב! תור הזהב יוכל להגיע רק כתוצאה מאהבה ושיתוף פעולה מתוך אחווה.
המשורר, המוזיקאי והאמן האמיתי מטפחים בליבם את ההשראה הזאת, כשהם מנסים להכניס היגיון כלשהו לסבל בעולם ומחפשים להביא קצת אור אל תוך האפילה של עידן קאלי (העידן החומרני הנוכחי על פי ההינדואיזם). הם רואים משהו יפהפה, מתמיד, מעורר השראה ומרפא מעבר למראה החיצוני שבו אנו חיים, נעים ומתקיימים. היקום הנפלא הזה אכן הינו מקדש למוזה. אז הבה נודה לאלים על כך שישנם כאלה שמסוגלים, באמצעות מילים, סמלים, צלילים, דימויים ומוזיקה, להביא לנו מתנות זוהרות מן המוזה הזאת, שיכולות לשכך חלק מסבלות העולם ולסייע לנו לחולל את תור הזהב של אור ואהבה. הבה לא נתייאש לעולם, אלא נאמין תמיד באלוהות הפנימית הטבועה במין האנושי, ונאמין שהרצון הטוב יגבר לבסוף, לו אך מעטים ישמרו על האור המקודש בזוהרו למען אלה שיבואו.

הבה נזכור גם שאנחנו תמיד בתוך מקדש המוזה ובראיית היופי והטוב בכל דבר, נוכל לראות דרך האישיות, המסיכה, את המציאות הנצחית שמעבר. כך, בדרכנו שלנו, נוכל להביא מעט מן היופי והאור הזה אל תוך ליבם ומחשבתם של אחרים. זהו תפקיד חיוני בימים אפלים אלה, וכולנו נוכל לתרום משהו בדרכנו שלנו להתחדשות הרוחנית של האנושות.
________________________________________
עברית: ענת כהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>