תאוסופיה מהי? מאת פרופ' ג'ון אלג'ו

פרופ' ג'והן אלגאו היה נשיא האגודה התאוסופית האמריקאית ופרופסור-חבר באוניברסיטת ג'ורג'יה בארצות-הברית, בעל תארי-כבוד אקדמיים , ומחברם של ספרים ומאמרים רבים.

האם שאלתם אי פעם את השאלות ה"גדולות" של החיים?
מי אני בעצם?
למה העולם הוא כפי שהוא?
מאין באתי? מה אני עושה כאן?
מה יהיה לאחר מכן?
מתי אגלה את כל הדברים האלה?

אם תהיתם אי פעם על אלה, או על שאלות אחרות שנראות כאילו אין להן תשובה, קבלו ברכות. יכולתכם לשאול מוכיחה שאתם אנושיים. אנחנו בני האדם סקרנים לגבי עצמנו והעולם שמסביבנו. הסקרנות הזאת מופיעה בעיקר אצל ילדים קטנים, ששואלים ללא הרף "מה?" ו-"למה?"
כשאנחנו מתבגרים, אנחנו לומדים לחיות עם אי-הידיעה שלנו, ומפסיקים לשאול שאלות כאלה – לפחות בגלוי. אבל, מאחר שאנחנו אנושיים, יש לנו רצון לדעת את משמעות הדברים, והרצון הזה אינו יכול להיות מודחק כולו. הרצון האנושי להבנת עצמנו והעולם שמסביבנו מביא אותנו למסע של גילוי-עצמי. למין האנושי יש שמות רבים להגדרת עצמו. אנחנו, בשפה הטכנית של הביולוגים, הומו-סאפיינס – "האדם האינטליגנטי". אבל שמות אחרים לסוג שלנו הם הומו-ג'וקוסוס – "האדם השובב", הומו לוקוואקס – "האדם הפטפטן", והומו פאבר – "האדם העובד". באותה מידה אפשר לקרוא לנו הומו קוואריטנס – "האדם המחפש", "האדם המצוי במסע של חיפוש".
במהלך הדורות, בני האדם פיתחו מספר גישות למענה על שאלותיהם – להמשך החיפוש שלהם. שלוש מן הגישות החשובות ביותר הן המדע, הפילוסופיה והדת, שכל אחת מהן מתחילה מן ההנחות של עצמה וממשיכה בעיצוב תשובותיה בדרכה שלה. בשל ההבדלים האלה המדע, הפילוסופיה והדת עשויים לעתים להיראות כסותרים זה את זה. אך מפני שכולם מנסים לענות על השאלות "הגדולות", התשובות הנכונות שלהם אינן יכולות להיות באמת סותרות. אדרבא, אנחנו צריכים להבין מה גורם להבדלים ואיך נוכל למצוא את האמת המשותפת לגישות השונות הללו; וזה מביא אותנו אל התאוסופיה ואל האגודה התאוסופית.

תאוסופיה והאגודה התאוסופית
התאוסופיה והאגודה התאוסופית קשורות כמובן זו לזו, אך הן גם שני דברים שונים. התאוסופיה היא דרך לענות על השאלות "הגדולות" של החיים בנסיון לפשר בין הגישות השונות של המדע, הפילוסופיה והדת, מבלי להגביל את עצמה לאחת מן הדרכים, או להנחות המסוימות שלהן. היא נסמכת על ההנחות והדרכים של עצמה, ובה בעת מאמצת את כל מה שהוא אמת ובעל ערך בגישות אחרות. התאוסופיה היא גם חדשה מאוד וגם עתיקה מאוד. היא חדשה, מפני שהיא יכולה להיות מיושמת על הסקרנות שלנו לגבי זהותנו ומשמעות הכול בעולם שמסביבנו כיום. היא עושה זאת לא באמצעות רשימה של תשובות פשוטות ומהירות, אלא בכך שהיא נותנת לנו דרך חדשה לראות את עצמנו ואת העולם, דרך שמספקת בסיס לפיתוח התשובות של עצמנו. התאוסופיה עתיקה, מפני שהיא כוללת עקרונות שהיו ידועים ולומדו על ידי חכמים מן העבר ברחבי העולם כולו. היא כונתה בשמות רבים: בהודו נקראה בראהמאוידיה – "החוכמה של הממשות המוחלטת", או סנטאנה דהארמה – "התורה הנצחית". ביהדות היא נקראת קבלה – "מה שהתקבל". בסין היא קרויה טאוֹ הְשוּאֶה – "תורת הדרך". באיסלם היא מכונה סוּפִיזם – "הדרך של לובשי הצמר" ("הטהורים", או "החכמים"). בנצרות היא כונתה פריסקה תאולוגיה – "המחשבה העתיקה על עניינים אלוהיים", וגם מסורת החוכמה, הפילוסופיה המתמדת, התורה הסודית והחוכמה העתיקה.
המונח תאוסופיה נלקח משתי מילים יווניות, תאוס – "אלוהי" ו-סופיה – "חוכמה". בכל אופן, התאוסופיה אינה איזו שיטה של חשיבה שהומלצה על ידי אלוהות השולטת מגבוה, אלא "החוכמה האלוהית" המתקיימת בפוטנציאל ובאופן אוניברסלי ברוח האדם, המתפתחת בהדרגה באמצעות תהליך האבולוציה. "החוכמה האלוהית" הזאת שבתוכנו, היא שמניעה את רצוננו לגלות מי אנחנו ולענות על השאלות הגדולות האחרות. המונח תאוסופיה שימש לראשונה באנגלית בשנת 1650, לתורותיהם של כמה חכמים עתיקים, ומאוחר יותר יושם על מחשבתם של אַמוֹנְיוּס סַקַס ואפלטון, שייסד את בית הספר האלקסנדרי של ניאופלטוניזם במצריים, בתחילת המאה השלישית אחרי הספירה. מהם הייתה התאוסופיה הידע האלוהי שהסביר את ההתנסויות שהיו לאלה שנחנכו למסתורין ביוון העתיקה. מאוחר יותר השתמשו במונח ג'קוב בוהם, השוודנבורגים הראשונים באנגליה, וכותבים אחרים על נושאים רוחניים במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה; והיא יושמה באסכולות חשיבה כמו פיתגוריזם, גנוסטיקה, הרמטיקה, אלכימיה, אדוואיטה ודנטה, ובודהיזם מהאייני, כמו גם אצל פילוסופים כמו ניקולס מקוזה (1401-64), פרצלסוס (1490-1541), וג'ורדנו ברונו (1600-1548). בתקופות האחרונות, החל משנת 1875, המונח היה בשימוש יותר כללי שהחל בייסוד האגודה התאוסופית.
האגודה מצהירה על שלוש מטרות:
• ליצור גרעין של אחווה אוניברסלית אנושית ללא הבדלי גזע, דת, מין, כת או צבע.
• לעודד לימוד השוואתי של דת, פילוסופיה ומדע.
• לחקור חוקים בלתי מוסברים של הטבע וכוחות כמוסים באנושות.
כדי לסייע להוצאת המטרות הללו לפועל, האגודה מציגה לשיקול ביטוי בן-זמננו לחוכמה העתיקה המכונה תאוסופיה. האגודה התאוסופית, עליה ידובר בפירוט רב יותר בפרק 2, אינה מחייבת את חבריה, או עמיתיה (כפי שהם מכונים באופן מסורתי), לקבל את כול או אפילו חלק מן התורות התאוסופיות. המוטו של האגודה הוא: "אין דת שהיא נעלה על האמת". המונח "דת" במוטו הזה מתייחס לא רק לכנסיות, אלא לכול שיטה או אמונה או רעיונות – כולל את הצהרת האגודה על התאוסופיה. רוב העמיתים התאוסופיים מסכימים באופן כללי על בסיס הרעיונות והאידיאלים של התאוסופיה, אבל הם חופשיים לדחות כל אחד מהם ולפרש את כולם לאור דעותיהם האישיות. כדי להיות חבר באגודה, אדם חייב רק להתחייב למטרותיה. יחד עם זאת, האגודה אכן מציעה השקפת חיים בלתי רגילה בתפישתה, בעקביותה ובנצחיותה, נוסחה עכשווית מצויינת של מסורת חוכמה עתיקה, שהיא הבסיס לחיים פוריים ומספקים, המאפשרים לאלה שהולכים בדרכה לגלות את טבעם הפנימי ולתרום לרווחת העולם. למרות שהחוכמה הזאת הוצעה במהלך הדורות תחת שמות שונים ובשפות רבות, המהות הבסיסית שלה זהה, יהיו ההיבטים החיצוניים ושיטת ההצגה שלה שונים ככל שיהיו. היא מצביעה במיוחד על הממשות של אחווה ושל הציווי ההכרחי לתרגל אותה; אבל היא גם נותנת ראייה חודרת אל תוך הבלתי מוסבר שמסביבנו, ומסייעת להתפתחות הכוחות הסמויים שלנו; והיא ההרמוניה הפנימית של הדת, הפילוסופיה והמדע.

התאוסופיה כדת
אלוהים שולח את מוריו בכל עידן, לכל אזור ולכל גזע של בני האדם, עם גילויים שמתאימים לצמיחתם ולמצב המיינד שלהם, ולא נותן את תחום האמת לשלטון האנוכי של גזע אחד בלבד. ג'יימס ראסל לואל (James Russell Lowell, 1819-91).
העולם משופע בדתות שונות, כל אחת מהן פונה אל אנשים שונים ובזמן שונה. המילה דת באה ממונח לטיני, ששורש המשמעות שלו הוא "להתחבר לאחור". כך שדתות שונות מקשרות את מאמיניהן בדרכים שונות לאחור, אל המקור הראשוני של החיים, יהיה כינויו אשר יהיה: המוחלט, אלוהים, ממשות אלוהית, או בדומה להם. התאוסופיה נקראה "דת החוכמה", מפני שגם היא מצביעה על הדרך אל אותו קשר, אבל התאוסופיה אינה דת. היא אינה טוענת להיות הצהרה מושלמת וסופית של חוכמה ואמת, אף אינה מציעה הסבר יחיד למה שהחוכמה האלוהית כוללת. התאוסופיה מאמינה שכל הדברים, כולל המיינד האנושי, מתפתחים. אנחנו בתוכו של עולם בלתי מושלם, ובעצמנו איננו מושלמים. לפיכך הידע הנצבר על כל נושא ובכל זמן הוא בהכרח בלתי שלם, ואפשר להוסיף לו. אנחנו רק באמצע התפתחותנו, כך שעדיין יש לנו הרבה לגלות. התאוסופיה אינה מחייבת אדם לאמונה מסויימת, או לעקרונות-דת כלשהם, אבל היא דבקה במטרה של קידום החיפוש הנצחי של האנושות אחר המשמעות והכוליות של החיים הלא-כיתתיים, ובדרך שאינה דוגמטית (הלכתית). דתות העולם מציעות שיטות לחיפוש הזה, ולכן הן נתונות לחקר התאוסופי. התאוסופיה מכבדת את בסיס החוכמה האלוהית שבצד הפנימי של כל התורות הדתיות. היא אינה מבקשת מאנשים כלשהם להמיר את הדת שהם מאמינים בה, אלא להסביר ולפרש את המשמעויות הפנימיות של העקרונות הדתיים והטקסים השונים על בסיס רציונלי. אנני בזאנט, הנשיאה הבינלאומית השנייה של האגודה, ביטאה את הגישה התאוסופית באופן תמציתי: "התאוסופיה מבקשת מכם לחיות את הדת שלכם, לא לעזוב אותה".

התאוסופיה כמדע
היבט אחר של התאוסופיה הוא מדעי, במיוחד גישתה כלפי התבוננות וניסוי, הנחה ומחקר. כמובן, ישנם גם הבדלים בין המדע לתאוסופיה. המדע מגביל את עצמו למה שיכול להימדד ולהיבחן על ידי ניסויים חוזרים, נשלטים ואובייקטיביים. גם התאוסופיה עוסקת בהתנסויות ישירות, אך לעתים קרובות בעלות טבע יותר סובייקטיבי ואיכותי. אף על פי כן, רבים מן הרעיונות המותווים בספרות התאוסופית מקבילים בדרכים מרשימות לידע המופיע במדע המודרני. השיטה המדעית היא הבסיס לגילוי איך עולמנו הפיזי פועל, והמאפיין העקרוני שלה הוא חיפוש בלתי אישי אחר האמת. אך כל המדענים החושבים כיום ודאי יסכימו עם ההצהרה של אחד מן החכמים המזרחיים הגדולים: "כל תגלית גדולה של המדע הייתה קודם אינטואיציה מרשימה". התאוסופיה מושיטה את ידה לתוך האזור של "האינטואיציות המרשימות" האלה, שרבות מהן עוסקות בגורמים שמעבר לטווח הוכחה אובייקטיבית. אבל אם הן אמת, הן יכולות להיות מאומתות על ידי כל מי מאיתנו שרוצה להשתמש בחיינו כמעבדה. המדע, ככזה, אינו עוסק במטרות אתיות, למרות שמדענים אחראים כן. כל ידע הוא כוח, שיכול לשמש לטוב או לרע, כפי שהוכח על ידי התרופות שמדענים פיתחו כדי לשלוט במחלות מצד אחד, ומכשירי ההרס שהמדע המציא למלחמות מאידך. התאוסופיה, עם שהיא מצביעה על דרכים חדשות לידיעה פנימית, גם מלמדת שידיעה כזו יכולה להיות מושגת באופן בטוח רק על ידי אלה שמכינים את עצמם בפעולה, ברצון ובמחשבה להחזיק את רווחת האנושות לפני התועלת האישית שלהם. התפתחות-עצמית ושליטה-עצמית חייבות ללכת יד ביד עם בחינה והעזה בהרחבת הידע, אם גם אנחנו וגם העולם אמורים להיות מוגנים.

התאוסופיה כפילוסופיה
בהיבט נוסף, התאוסופיה היא פילוסופיה מפני שהיא מניחה הסבר לוגי ליקום ולחוקיו, כמו גם למוצא האנושות, לאבולוציה שלה ולגורלה. במסר ששלחה לכינוס התאוסופי האמריקני בשנת 1888, כתבה בלוואצקי: "התאוסופיה [היא] הפילוסופיה של ההסבר הרציונלי של דברים ולא האמונות". כלומר, התאוסופיה אינה גוף של אמונות, אלא דרך להסביר דברים – פילוסופיה. התאוסופיה מציעה לחיים סיבות, שהדת או המדע לא נגעו בהן. היא מאמינה שהיקום מאוחד, מסודר ורב משמעות, שהחומר הוא מכשיר לאבולוציה של החיים, שהמחשבה היא כוח יוצר שאנחנו יכולים ללמוד להשתמש בו באופן יעיל, ושההתנסויות גם בשמחה וגם בסבל הן האמצעי, שבעזרתו אנחנו מצמיחים את אופיינו ואת יכולותינו ומשיגים חוכמה, חמלה וכוח. אנחנו אומרים שהתאוסופיה מכילה היבטים של דת, מדע ופילוסופיה, אבל שלוש הגישות הללו אל האמת, כשנוהגים לפיהן נכונה, אינן סותרות זו את זו. למעשה הן מתמזגות זו עם זו. הן שלוש דרכים לראיית האמת של היקום, ומה שבזמן אחד הוא דת או פילוסופיה, יהיה בזמן אחר מדע. כפי שמדען בריטי, ג'והן די. בארו (John D. Barrow, Theories of Everything), כתב:
"כיום, פיזיקאים מקבלים את נקודת הראות האטומיסטית שגופים חומריים מורכבים בבסיסם מחלקיקים אלמנטריים זהים, כמו שגם נתמך [ההשקפה היא] על ידי הוכחות. מלמדים זאת בכל אוניברסיטה בעולם. ובכל זאת, התאוריה הזאת של הפיזיקה החלה אצל היוונים העתיקים כדת פילוסופית, או אפילו מיסטית, ללא כל תמיכה של הוכחה תצפיתית כלשהי… האטומיזם החל את חייו כרעיון פילוסופי, שהיה נכשל למעשה בכל מבחן בן-זמנו שהיה צריך להיחשב כ"מדעי"; ובכל זאת, בסופו של דבר, הוא נעשה לאבן-פינה של מדע הפיזיקה. אפשר לחשוד, שקיימים רעיונות בעלי מעמד נטול יסוד דומה בסטנדרטים של היום, שבעתיד ייקחו את מקומם בתוך התמונה "המדעית" המקובלת של המציאות.

מספר רעיונות תאוסופיים מהותיים
התאוסופיה – בהיבטים הדתי, המדעי והפילוסופי שלה – מציעה רעיונות לשיקול, כמו הרעיונות הבאים:
• הממשות המוחלטת היא כוליות מאוחדת – מוחלטת, בלתי אישית, שאין לדעת אותה ושלא ניתן לתארה.
• היקום שבו אנחנו חיים הוא רב-צדדי, מגוון, משתנה בהתמדה, יחסי (כלומר, שלכל חלק יש משמעות וערך רק ביחס לאחרים), ואשלייתי או "מאיאני" (כלומר, הממשות שלו שונה מן הצורה שבה הוא מופיע).
• הממשות המוחלטת היא המקור לכל התודעה, החומר והאנרגיה, שהם שלושת ההיבטים ההדדיים הנחוצים ביקום הנגלה לעין ונוכחים בכל ישות ובכל חלקיק. אין חומר שהוא מת או חסר תודעה.
• היקום וכל אשר בו הינם נביעות או ביטויים של הממשות המוחלטת, לא נוצרו משום דבר על ידי בורא אישי.
• היקום נצחי, אך בעל אינספור עולמות שנגלים בחומר בתוכו באופן מחזורי.
• היקום חדור באינטליגנציה קולקטיבית, מיינד קוסמי, שמבוטא באופן מודע ברמות שונות על ידי כל הישויות ביקום.
• היקום הפיזי שאליו אנחנו מודעים באופן רגיל, הוא רק היבט אחד של היקום השלם, שמורכב מריבוי מישורים, שדות או ממדים של קיום שמתקיימים יחדיו, חדורים זה בזה, והיבטים שפועלים הדדית על הכוליות. מבין שבעת המישורים של המערכת הסולארית שלנו, יצורי אנוש פועלים בעיקר בשלושת הנמוכים: הפיזי, הרגשי והמנטלי (שכלי).
• היקום וכל אשר בו הינם תבניות עוקבות, מסודרות, של מחזורים סדירים, כולל שלבים חילופיים של פעילות ומנוחה, שנשלטים על ידי עקרון אוניברסלי של סיבה ותוצאה, או קארמה. בחיים אנושיים, העקרון הזה של מחזורים מבוטא, בין היתר, בהיוולדויות חוזרות או רה-אינקרנציה.
• האבולוציה, שהיא תוצאה של הדרכה ואינטליגנציה פנימית המבוטאת באמצעות מאמץ אישי, היא טובה, יש לה מטרה והיא מכוונת על ידי תכנית.
• הצורות החומריות שלנו מתפתחות, אך כך גם הידע המודע שלנו את היקום, והמודעות של האחדות הבסיסית שלנו עם כל החיים.
• אנחנו ישויות מורכבות; יש לנו מספר עקרונות או כישורים שמתפתחים באופן עצמאי ושהתפתחותם היא תכלית של האבולוציה. גם ביקום וגם בנו, קיימים שבעה עקרונות כאלה.
• אנחנו ישויות משולשות: (1) אישיות זמנית, חד-פעמית; (2) יחידניות קבועה, מתפתחת, שמתגלמת מחדש בחומר (או נולדת מחדש); (3) ניצוץ או נביעה ישירה מן הממשות המוחלטת. המיזוג של שלושת ההיבטים הללו הוא הכוח המניע את התפתחותנו.
• תהליך האבולוציה (ההתפתחות), שמתחיל בדחף בלתי מודע, חייב להיות בסופו של דבר לתהליך מודע, המכוון על ידי רצון חופשי ומודעות-עצמית גדלה והולכת של הישויות המתפתחות. ההשתתפות המודעת של הישויות האנושיות בשינוי ההתפתחותי מסומלת כהליכה בדרך.
• הישויות המתפתחות של היקום כוללות אינטליגנציות שהן פחות מתקדמות, וגם יותר מתקדמות מן המין האנושי, ומביניהן חלק מן היותר מפותחות (המאסטרים או האדפטים) עשויים לשרת כעוזרים ומדריכים של הפחות מפותחות.
• המפתח להתקדמות האבולוציה האנושית הוא התמסרות של היחיד לשירות של אחרים, כלומר, אלטרואיזם – מודעות לאחדות אחוותית ושיכחת הנפרדות האישית.
• הכאב, האכזריות והתסכול שאנחנו חווים בחיים הם תוצאה של בורות, פעולות בלתי מאוזנות, חריגות יחסיות, או שינוי; הן אינן רוע שקיים באופן עצמאי.
• ייתכן, כתוצאה של מאמץ אישי בחיים האלה, שיצורי אנוש יגיעו באמצעות ידע אינטואיטיבי, או התנסות מיסטית, למודעות מלאה של אי-הנפרדות שלהם מן הממשות המוחלטת.
• התאמות, הקבלות, קשרים משמעותיים ודפוסים חוזרים קיימים בין כל הדברים ביקום. על ידי שימוש בהתאמות אלה, נוכל להשתמש במה שאנחנו יודעים כדי לגלות את הבלתי ידוע.
• מאחורי התבניות החיצוניות או הפומביות של כל הדתות והפילוסופיות הדתיות, קיימות תורות אזוטריות, או פנימיות, שמחזיקות רעיונות כמו אלה שנכתבו כאן. מאמץ בן-זמננו לבטא את הבסיס של רעיונות בסיסיים כאלה הוא השקפת העולם התאוסופית:
האגודה התאוסופית, בעודה שומרת על מלוא החירות של כל עמית לפרש את התורות האלה, הידועות כתאוסופיה, מסורה לשימור ולמימוש החוכמה הנצחית, המגלמת גם את השקפת העולם והחזון של ההתמרה-העצמית האנושית. המסורת הזאת מיוסדת על מספר הנחות בסיסיות:
1. היקום וכל הקיים בו הם כוליות אחת הקשורה הדדית ומצויה בתלות הדדית.
2. כל ישות קיימת – מאטום ועד גלקסיה – נטועה באותה ממשות אוניברסלית, בוראת-חיים. הממשות הזאת חדורה בכול, אך לעולם אי אפשר יהיה לסכמה בחלקיה, מאחר שהיא מרוממת את כל הביטויים שלה. היא מגלה את עצמה בתהליכים התכליתיים, המסודרים ומלאי המשמעות של הטבע כמו גם בפנימיות העמוקה ביותר של המיינד ושל הרוח.
3. הכרה בערך הייחודי של כול ישות חיה מבטאת את עצמה בהערכה לחיים, חמלה לכול, אהדה לצורך של כול היחידים למצוא אמת לעצמם, וכבוד לכול המסורות הדתיות. הדרכים שבהן הרעיונות האלה נעשים ממשויות בחייו של יחיד, הן גם בחירה ייחודית והפעולה האחראית של כל יצור אנושי.

הרצון לקדם הבנה ואחווה בין אנשים בני כל הגזעים, הכיתות הלאומיות, הפילוסופיות והדתות הינו עניין מרכזי בתאוסופיה. לפיכך כל האנשים, מכל גזע שהוא, אמונה דתית, מין, כת או צבע, מוזמנים לקחת חלק שווה בחיים ובעבודה של האגודה. האגודה התאוסופית אינה כופה כל דוגמות, אלא מצביעה אל המקור של האחדות שמעבר לכל ההבדלים. מסירות לאמת, אהבה לכל היצורים החיים ומחוייבות לחיים של אלטרואיזם פעיל, הם הסימנים של התאוסוף האמיתי. התורות האלה גם פורסמו בדרך פואטית, בקובץ שידוע כ- שלוש האמיתות של הלוטוס הלבן, שהופיעו בספר " אור על השביל " , מאת מייבל קולינס:
יש שלוש אמיתות גדולות שהן מוחלטות ושאי אפשר לאבד אותן, אבל צריכות להישאר דוממות מהיעדר כושר דיבור.
"נישמת-האדם בת-אלמוות היא, ועתידה הינו עתידו של דבר אשר צמיחתו ויפעתו אין להם שיעור.
"היסוד המעניק חיּוּת שוכן בתוכנו ומחוצה לנו, הוא חי לעד ולעולם מיטיב. לא תוכל לשמוע אותו ולא לראותו, בחוש-הריח לא תתפשנו, אך המבקש להשיגו ישיגנו.
"כל איש הוא לעצמו המחוקק האחד והפוסק, הוא המעניק תהילה, או זורה חושך לעצמו וחורץ מישפטו-שלו לשבט או לחסד.

האמיתות הללו, שהן גדולות כחיים עצמם, פשוטות כמו המיינד האנושי הפשוט ביותר. האכילו בהן את הרעבים.
עברית: ענת כהן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

*


תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>