סוואמי צ'יטאננדה

כתב: SWAMI CHETANANADO

אנו הננו הראי כשם שהננו הפנים בראי
אנו טועמים את טעם הנצח ברגע זה.
אנו הכאב ומה שמרפא את הכאב כאחד.
אנו המים הקרים המתוקים, והכד המוזג.
רומי

סוואמי צ'יטאננדה הוא נזיר העומד בראש מסדר הוודנטה בקנזס סיטי בארה"ב.
המאמר פורסם בכתב העת לתאוסופיה " אור". ותורגם מתוך הרבעון the quest בהוצאת האגודה התאוסופית בארה״ב.

העולם אינו מקום שמח ואנשים, ככלל, אינם קבוצת ישויות שמחה. החיים הינם כך מלאים בשינוי ושברון לב כך שהדבר האחד המוזר לגביהם הוא היותנו מופתעים בכל פעם ששינוי ושברון לב נוחתים עלינו. אני מניח שאנו מופתעים בגלל המאמץ הרב שאנו משקיעים כדי להימנע מהם ולהגן על האגו שלנו במהלך ההתרחשות. אנו נעדיף לחשוב שקורים כל מיני דברים אחרים מלבד - שברון לב למשל - כי הרגע הגרוע ביותר במצב של שברון לב מגיע כאשר אנו נוכחים בזמן הרב שבזבזנו בטיוח ובהצדקת הדבר אותו ידענו מזה זמן רב. במקרה הטוב, יהיה זה מביך להביט לאחור ולהיווכח עד כמה התנגדנו לשינוי.

אנשים מסוימים, העוברים שינוי מחפשים דרך "להרוג" את הכאב המתלווה אל השינוי. מדוע אנשים שותים? הם שותים כדי להקהות את חושיהם. נעלם מאולם אנשים כי השתייה אמנם גורמת להם שלא חוש בכאב מחד אבל מאידך מקהה את חושיהם לגבי תחושת שמחה. זאת ועוד, השתייה גם הורגת אולם. הוא הדין לגבי סיגריות וסמים. כשדברים כאלה משמשים תכסיס לטיפול בשינוי ובכאב הדבר שמתחיל בהקהיית המודעות במצבים מיוחדים ומדכא בהדרגה את יכולתנו לראות בבהירות את המתרחש בכל שטחי חיינו.

ודאי, תמיד נוכל לפרש את התנסותנו הכואבת כאישור לחשד שקינן בנו זה מכבר כי אכן קיים בנו פגם. אז, כשדברים כואבים מתרחשים נועלים אנו את עצמנו, את אומץ ליבנו, ואת כל יתר הדברים שבתוכנו. כך

מתכננים רבים מאיתנו את חיינו. כך אנו ממשיכים ומנסים לדמיין כיצד ניתן לתקן את הפגם שבקיומו בנו אנו בטוחים מבלי שאי פעם נרצה להיחשף יתר על המידה. כי החשיפה יכולה להיות מאד בלתי נעימה.

מאידך, כשאנו מרשים לעצמנו להיות נשלטים על ידי לחצו של הכאב, איננו מסוגלים לראות אפילו צעד אחד לפנינו כדי לדעת אנה פנינו מועדות באמת. מצב דברים זה הוא הגורם לנו לנוע במעגלים כאילו אחת מרגלינו מסומררת לרצפה. מה קורה אז? אנו מתעייפים ומתיישבים. יתכן שרגלנו עדיין מסומררת לרצפה אבל לפחות אנו חדלים לנוע במעגלים. ובכך נדמה לנו שהכאב טופל.

כל אימת שאנו נאבקים בכאב, אנו מבטאים בכך את רצוננו "שילך לו כבר״. הואיל והחיים ביסודם מכאיבים, הרי שהכאב נמצא ואין לו שום כוונה להסתלק. זאת ועוד. זה אינו דבר גרוע. החיים אשר באופן עונתי פוקדים את הצמחים הם גם הגורמים להם לנבול ולהשתנות. במקרה שלנו, כאב זה - התגעשות זו של החיים ־ היא המטהרת ומזככת אותנו. הכאב יהרוס את כל מושגי המוגבלות אותם כפינו על עצמנו אם נוכל לקדם אותו בנחת. רק אם אנו מאפשרים לכאב לשגע אותנו יביא הדבר לחיזוק תחושת המוגבלות שלנו. ולכן אפילו המשאלה שהכאב יחדל מהווה מלכודת.

אין זה קל לומר לאדם החווה כאב כי הכאב נושא בחובו דבר מה שמח, אבל אתה בעצמך יודע שכאב ושמחה לעולם אינם נפרדים. אם כן האם אין זה אפשרי שכאב ושמחה הם שני צידי אותה מטבע, וכי מה שאנו חווים תלוי בתגובתנו לשינוי? חבוי בשמחה תמיד נמצא קצת כאב, בדיוק כשם שבכאב תמיד חבויה קצת שמחה. שני אלה - כאב ושמחה - מעורבים זה בזה.

בפינת החצר שלנו יש עץ שמזה זמן רב אני מתפעל ממנו. כשאתה מתבונן בו אתה יכול לראות את הכאב שנשא ואת הכאב שעודנו נושא על ידי עצם קיומו. הוא מעוות, מפותל וקלוע וקרביו אכולים - גילו למעלה ממאה שנה ובכל זאת החיים שבתוכו קיימים.

עם כל גדילה שלנו אנו סודקים את עורנו - ואנו גדלים כל הזמן, אלמלא כן לא היינו בין החיים. האם יתכן שהשתלשלות זו של החיים תהיה תמיד נעימה? לא, אי אפשר שתהיה תמיד נעימה. אי נוחות בחיים היא רק חלק של ה"חבילה"
זו גם איננה תובנה (INSIGHT).
לפני כאלפיים וחמש שנה תאר הבודהה את ארבע האמיתות הנאצלות בתורתו הרוחנית. האמת הנאצלת הראשונה היא זו שהחיים הינם סבל - או כאב.

כל עניין הרוחניות, ומה שקיים את המסורות הרוחניות בקדמת כל המאמץ האנושי במשך כל ההיסטוריה, היתה ההזדמנות נפתחת בפניך האפשרות להיעשות ישות נעלה. אותה נותנת הרוחניות לאדם לחוות ולחיות מתוך משהו עמוק יותר בפנימיותו… ביחד. זהו הסיכוי לגדול. יש דבר מה בתוך כל אחד מאתנו שהוא מעבר לחיים ולמוות - כפי שאנו מבינים אותם- דבר מה מעבר לקיומנו כאן ועכשיו. דבר מה זה הוא אנושות זו. בשלב זה העצמי, הוא זמין לכל אחד מאתנו ואנו יכולים לחוות אותו באופן ישיר. כשאנו לומדים לחיות ממקום זה, מהעצמי אנו נוכחים כי העצמי מסדר מחדש, לאט, את תפיסת החיים שלנו במלואה, ואת הדרך בה אנו חושבים אודות כל דבר.

ההימצאות במגע עם העצמי משחררת אותנו. מגענו עם העצמי אינו נותן לנו את התשובות. אבל הוא מעורר בתוכנו את הכוח להמשיך, דרך הכאב, לגדול באמצעות כל הניסיונות, ולבסוף להבין, מהו כאב. בדרך זו אנו מגלים יציבות פנימית כך שלא חשוב אילו שינויים יתרחשו בחיינו, אנו גם מודעים להמשכיות נסתרת. זו אינה בהכרח המשכיות צורתית אלא המשכיות של ממשות, של רוחניות, המאפשרת לנו להתבסס עם כל שלב של התנסויותינו.

ככל שיכולתנו להיות מכווננים אל פנימיותנו ולחוש את העצמי הפנימי גדלה, באותה מידה כל שלב בהתנסותנו נעשה משמעותי יותר לגבינו ומהווה קרש קפיצה לזיכוך משמעותי יותר ויותר. בגלל הקשר שלנו עם השותפות שלנו בתכניות הרחבות ביותר של החיים עצמם, איננו נרתעים כתוצאה מכאבנו או על ידי כאב אחר כלשהו. שוחררנו מנטייתנו להלחם בקדמה ועתה חופשיים אנו לבחון את יכולתנו ליצור מחדש, וחופשיים להכיר את יכולתנו הבלתי נדלית להתחדש.

כאב הינו חברך הטוב ביותר. כאב הינו ללא שיעור-כן-יותר עימך מאשר עונג. למרות מה שאתה עלול לחשוב ההתנסויות המכאיבות שחווית הטיבו עימך הרבה יותר מן ההתנסויות המענגות, למרות שרובנו מבזבזים את חיינו בניסיונות לחמוק ולהסתתר מפניהן. אבל כשאתה יכול למרכז ולהיפתח כדי להסתכל לכאב בעיניים - אז התעלית מעל מגבלות האגו שלך ומעל אנושות זו. בשלב זה נפתחת בפניך האפשרות להיעשות ישות נעלה.

האנשים הנעלים באמת בעולם זה יודעים היטב את הכאב ואין להם מחלוקת עימו. הם יודעים שכל כאב מהווה הזדמנות לאהוב אהבה כפולה, רבה יותר ועמוקה יותר. רודי נהג לומר שכאב הוא האהבה של האל. זהו כח היצירה של החיים עצמםהמעצימים אותנו מפנימיותנו. ודאי שזה כואב! זה בלתי נמנע. זאת ועוד, כל עוד נחשוב על עצמנו במושגים של גופנו, המחשבות שלנו, והרגשות שלנו, הכאב ייהפך לגבול של יכולתנו לגדול. אבל כאשר נבין כי איננו אלא אנרגיה יצירתית - מה באמת יכול להכאיב לנו?

לאיש אין חיים כמו בסיפורים. רק בסיפורים יש חיים כאלה. לעניין זה אינני יודע מה הם חיים נורמאליים. הייתי מרחיק לכת עד כדי כך שאומר כי אין דבר כזה, ו- הללויה! חיים נורמאליים חייבים להיות שכיחים כמו בוץ. מה שאנו באמת רוצים הם חיים נפלאים - זה מכל מקום, מחייב כושר ספיגת שברון לב וקבלת כאב שאנו נתקלים בו, זה גם מחייב יצירה על פי התנסויות חיינו וזה ניתן לביצוע על ידי טיפוח יציבות המחשבה וטיפוח שיפוט טוב. בעיקרון זה מחייב עבודה, וזו תהיה עבודה רבה מאוד - ואפילו יותר עבודה לאחר מכן. אף על פי כן זו עבודה הגורמת לנו עושר בפנימיותנו דבר שרוב האנשים אינם יכולים לתאר לעצמם.

ניתן לצעוד בשביל החיים בשתי דרכים.

אנו יכולים לעבוד קשה, לסבול הרבה כאב ולמות אומללים, או אנו יכולים לעבוד קשה, לסבול הרבה כאב ולהיות חופשיים. הבחירה היא בידינו. אנו יכולים להסתתר מאחורי שיברון הלב, או לבחון את שברון הלב בזהירות ולנסות להבינו כשלעצמו.

במקום להסתתר - וקיימות אין סוף סיבות לכך - אנו יכולים פשוט להתעלות מעל לכאב. באמצעות רצוננו ומחויבותנו לגדול, באמצעות תרגול ערנות לנשימתנו, באמצעות העברת תשומת לבנו לפנימיותנו, באמצעות טיפוח שיפוט טוב, ובאמצעות עבודתנו עם מורה, אנו לומדים להתעלות על הכאב. אז הכאב לא יגביל אותנו בכלל.

חייו של כל אדם קשים. אנו יכולים לסקור הרבה מההתנסויות הכואבות בהן התנסינו ולראות כי עד למידה מסוימת, נשאנו כאב במשך מספר שנים. יתכן שהורה נפטר; יתכן שנעזבנו על ידי מי שאהבנו. כל זה אינו ניתן להכחשה, ואין דרך להימנע מכך. החיים הם שברון לב מתמשך. איש אינו אשם בכך; זו היא דרך החיים. זה נעשה דבר רע רק כשאנחנו מרשים לכאב להתגבש בתוכנו ולהפוך לדבר מה אחר מאהבה.

ההתעלות מעל לסבלנו מהווה שחרור אמיתי מהכבלים הכובלים אותנו. חרות מהצמדות אינה התרחקות ממצב מסוים אלא קבלת היש בלי הכחשה ו/או דיכוי דבר כל שהוא לרבות הכחשה ו/או דיכוי רגשותינו. במקום לדכא ו/או להכחיש, נעמוד במודעות ובערנות מלאים בפנל כל נסיבה המופיעה בפנינו. זוהי עמדת כח מוחלטת. לאמתו של דבר אין ביקום כולו כח גדול מכוחה של החרות מהצמדות. אדם אשר יכול לנהוג באופן המשוחרר מהצמדות יש לו ההזדמנות לחיות מתוך החלק המלבב ביותר הקיים ביסוד הגרעין שבישותו.

להיות משוחרר מהצמדות זה לראות דברים כהויתם ולא כפי שהיינו רוצים שיהיו. להיות משוחרר מכבלי ההצמדות פירושו קבלת ממשותו של כאב - בלי להתנגד לו ובלי לנסות ללכוד אותו אלא בכך שנקבל אותו ונאפשר לו להישרף ולהתכלות באמצעותנו. לנהוג כך ולבחור להיות שמח, גם כשהכאב עושה דרכו בתוכנו - זו עשייה הגורמת לנו להשתנות באופן יסודי וגורמת לנו להיפתח לחלוטין.

באופן פרדוכסלי, החרות מהצמדות גם גואלת אותנו מהכאב ומשחררת את כוחות היצירה וההבנה העמוקים ביותר שלנו. אחד המשוררים החביבים עלי ביותר, רומי, המורה הסופי(SUFI) כותב:

"…פרוש את זרועותיך ותפוס את בד בגדך בשתי ידיך"

ריפוי הכאב נמצא בחובו של הכאב. טוב ורע מעורבים זה בזה. אם שניהם אינם שלך - מקומך אינו איתנו.

כשאנו מקבלים את כאבנו יש בכוחו להזין אותנו. כשאנו נלחמים בו הוא הופך לעוד לבנה בקיר המבודד אותנו מעצמנו. מעולם לא נגרם נזק במרכזנו על ידי דבר הקורה לנו מן החוץ. רק פני השטח צלקות. לכן אם נחיה על פני השטח, ודאי שנחיה עם כל הצלקות. לכן, מוטב לחתור עמוק פנימה. להיות בחרות מהיצמדות ולהיות מסוגל להיכנס הישר אל תוך כאבנו-שני אלה חד הם. שניהם מהווים דרכים לקבלת נוכחות הכאב בחיינו. כשאנו מטפלים בכאב באופן ישיר, אנו נוכחים שאין זה נח ומקבלים עלינו את האחריות לכך.

למשך דקות ושעות ספורות, או אפילו למשך ימים, שבועות או שנים ספורים עלולה אי-הנוחות שלנו לגדול. הדבר אשר קשה לעתים לראותו הוא שבהשוואה לתועלת הרבה שאנו מפיקים מכאב אין זו כלל וכלל אי-נוחות.

כשאנו נפתחים לכאב, חדלים להתנגד לו ורק מקבלים אותו - אנו לומדים לחיות מעבר לכאב. זה דומה מעט לניסיון לאלף פתן שגודלו כשניים וחצי מטרים, זה אמנם דורש המון עבודה, אבל זה אכן ניתן לביצוע. אגלה לכם סוד? ראשית כל יתכן שאין דרך להימנע מלפיתתו של הפתן. אם כן, כשהפתן לפת אותנו והוא מתחיל לסחוט אותנו, הדבר המועיל ביותר הוא להיות רפוי לגמרי ולהעמיד פני מת. אז, הפתן מניח לנו. באותו אופן - בפני לחץ וכאב - אם נוכל לחדול מלהיאבק עם הפחד, עם הספק, חוסר הביטחון, וכל שאר הדגמים של כאב - נחוש שדבר מה עמוק יותר בתוכנו מתחיל לפעול. לאט ניווכח שאנו אכן יכולים לבחור להיות שמחים.

בטרם תחליט כי הדבר נשמע יותר מדי קשה מכדי שיהיה אמיתי, שקול מתן הזדמנות לדבר. כשאנו מתחילים בהחלטה להיות שמחים, ללא קשר עם מה שמתרחש, ניווכח שכל דבר סביבנו מתחיל לקבל צורה שונה. וכשכל דבר סביבנו מתחיל לקבל צורה שונה, באופן הדרגתי הכול בפועל משתנה. מפני שהרשנו לאור להתגלות ולפזר את החשכה, נוכל אז לראות את ממשותו של המצב. נוכל לראות את עתידו ואת עברו.

אנו מקבלים את הכאב בכל ליבנו. איננו מבטאים אותו ואיננו מתנגדים לו; אנו כן נכנעים לו. הבערה הפנימית שאנו חשים כשאנו פועלים כך היא כח האהבה בפעולה בתוכנו, היא הופכת את המתח שבתוכנו ואת התנגדותנו - למודעות טהורה. כניעה לתהליך זה מרימה אותנו מעל לכל קושי ומעבר לכל הטלת דופי. הכניעה מאפשרת לאירוע להראות לנו את הכיוון שעלינו ללכת בו כדי לארגן את חיינו. אז, איך שהוא זה מתרחש.

לגבי, זה תמיד דבר מפליא. שוב ושוב, אני רואה אנשים שהוכו ונשברו, ובכל זאת הם מתנסים בטרנספורמציה עמוקה כתוצאה מכך. זה כוחה האמיתי של אהבה. כח המגלה עצמו כהתחדשות ותחיה בלתי נדלים. כשאנו לומדים לחיות את חיינו על פי כיוון זה, של אהבה זו, אנו מבינים מה פירוש לגדול; אנו מגלים שאהבה זו היא מה שהננו.

הבית ברחוב צבי נחבא אל הכלים. יותר נכון בין הרחובות והבתים של רמת גן. זהו רחוב קטן שאפילו נהגי מוניות רמת-גנים ותיקים מתקשים למצוא אותו ונעזרים בג'יפי.אס כדי למצוא ולהגיע אליו.

בניין ישן בן שלוש קומות ובכל קומה שתי דירות קטנות. שלנו בקומה ב' מצד ימין. שלט קטן על הדלת "תאוסופיה" מזמין אותנו להכנס.

אני אומרת "שלנו" כי זו ההרגשה האופפת אותנו בבואנו. זו ההרגשה שמתחילה להתפשט בנו כשאנו צועדים ברחוב קטן וצנוע זה, וכשעולים במדרגות חשים כבר ש"הגענו הביתה". הבית הרוחני שלנו.

מקבלים את בואנו בסבר פנים יפות, ב"בוקר טוב" וב"ערב טוב" רוננים. במטבח הצנוע מחכים לנו תמיד מיחם מים חמים, כוסות, קפה תה וחלב, וברוב הפעמים גם איזה דבר מתוק או מלוח לנשנש.

פה אנו פותחים את לבנו ונשמותינו כי כאן חשים בטוחים. אנרגיה טובה עוטפת את המקום ואת האנשים. כאן אנו לומדים כיצד למלא את חיינו בטוב, כל אחד על פי יכולתו. אנו לומדים להבין את עצמנו ואת הזולת ואת חוקי היקום (שעל פי רוב בהתחלה אין לנו מושג מה זה אומר), חוק המחזוריות בטבע – גאות ושפל, חוק האיזון, חוק סיבה ותוצאה ועוד, וגם פטנטים איך להפוך את נקודת מבטנו על האירועים בחיינו, ותוך כך כיצד להוציא מתוק מעז ולהפוך לימון ללימונדה.

כאן הכושל יקבל יד תומכת, התוהה יקבל הכוונה, הספקן יגלה תשובות והלומד יעמיק בידיעה. כל שאלה שנשאלת נענית לאחר מחשבה מעמיקה ולעולם לא כלאחר יד.

כל מי ששואף להרחיב את אופקיו, להבין את עצמו לעומק, להביט על העולם בצורה חיובית, ולחיות את חייו באופן משמעותי – זה המקום וזה הזמן.

בשנה האחרונה חייתי בבדידות יחסית. לא חיפשתי חברת אנשים, לא שעשועים ולא עיסוק כל שהוא. חייתי כמעט נטו עם עצמי. השתדלתי להיות רוב הזמן רק עם עצמי. קראתי הרבה וכתבתי הרבה על מחשבותי ועל תחושותי. לא הייתי צריכה לשתף איש. הבדידות היתה לי חבר ורע נאמנים.

הלכתי רבות לבדי בחיק הטבע. עבדתי לבדי בגינה. הסתכלתי על הבריאה בעיניים חדשות ומתפלאות. היא היתה לי בת לוויה רבת השראה.

מצאתי עצמי מערערת על מהלך חיי, על אהבה, על מאבק, על הישגי וכשלונותי, על חולשותי וחוזקותי, על איך אני תופסת את עצמי כאדם, כאשת-איש, כאימא, כבת לאימא,כחברה ועוד.

מצאתי שדברים רבים שקרו בחיי "שברו" אותי. שאלתי: האם זה נכון? מה זה בכלל"שבר"? האם לא שרדתי? האם לא תפקדתי? האם לא חייתי? האם לא צמחתי? האם לא הייתי כ"עוף החול"? האם לא קמתי בכל פעם שנפלתי? האם לא נאבקתי? האם לא היו לי נצחונות?

שאלתי שתי שאלות מהותיות: (1) למה אני "יורדת" על עצמי? (2) למה אני מחשיבה מה שאחרים חושבים עלי? מי הם? מי אני? למה אני מושפעת במקום להיות המשפיעה?

הבדידות סיפרה לי רבות על עצמי. הקשבתי לבדידות. הבדידות אמרה לי שיש לי עוצמה פנימית, שיש לי היכולת להסיק מסקנות לגבי החיים מתוך הקשבה לקול הפנימי שבי. שיש בי אהבה רבה לתת ולקבל. שיש בי התבונה להיות במנוחה ממירוץ החיים, לקחת פסק זמן ולהתחבר אל עצמי. הבחירה להתבודד לא היתה כדי להתנתק מן החיים, להיפך, היא באה ממקום שרצה תשובות. הבדידות הכניסה אותי לאיזון, לראייה נכונה.

התחברתי לידע שרכשתי, הידע שעוזר להתמודד עם אתגרי החיים, שאומר לי: יש לך את הכלים שבעזרתם את יכולה להמשיך לצמוח ממקום של עוצמה חדשה, אחרת, שונה. בזכות הבדידות הצלחתי להכיר את עצמי. אני יצור של הטבע, השייך לטבע, חלק מהטבע. בתוכי יש עולם ומלואו. כשאני מחוברת לעולמי הפנימי איני יכולה להיות בודדה.

הבדידות אינה בזבוז זמן, להיפך. בזכות הבדידות התגלו לי תגליות חדשות על עצמי, על העולם החיצוני, התחדשה והתחזקה האמונה במופלא ממני, והבנתי, שאני אף פעם לא באמת נמצאת בבדידות.

תיאוסופיה בשבילי זו דרך, שבה אני רוצה ויכולה ליישם עקרונות של חיים משמעותיים ובאיכות גבוהה. זה להיות במסע של לימוד, תרגול ושיפור עצמי - שאינו מסתיים לעולם.

אני יכולה לתאר את המהות התיאוסופית כבית משולש, שכל אחת מצלעותיו יכולה להתקיים אך ורק עם השתיים האחרות, והן שלושתם ביחד מרכיבות את השלם - שאליו אני מתכווננת ואותו משתדלת לממש באורח החיים שלי.

שלוש הצלעות של הבית הן :

• חיים במודעות ובערנות

• יישום עקרונות רוחניים בחיי היומיום

• אחווה - אהבה ונתינה.

בתוך הבית הזה מתנהלים החיים האמיתיים שלי:

לכאן אני באה לאגור כוחות ומכאן אני יוצאת לתת מעצמי, להתחלק עם הזולת בטוב של הבית שלי.

הבית שלי צריך תחזוקה מתמדת הכוללת תרגול של - תשומת לב, קשב, התבוננות, ריכוז, מדיטציה.

הבית הזה נמצא בתוכי תמיד, הוא מואר, מרווח ומכיל את כל הרגשות והמחשבות שלי החיוביות והשליליות. פה אני נפלאה כמו שאני, עם היופי והכיעור שבי. לכאן אני באה עם כאבים וסבל, עם כעסים ותסכולים, ומקבלת הבהרות ,תובנות ונחמה. לא פעם אני יורדת לשולי הדרך, מאבדת את הנתיב המרכזי, נופלת לבורות …ומתעשתת. חלונות הבית הפנימי גם כשהם מוגפים שבריר של אור קורא לי לחזור, לעבוד ולעלות מחדש על הדרך והנה הגעתי לחלק יפה יותר ממנה…

כחברה באגודה התיאוסופית אני לומדת את עצמי ואת החוקים המנהלים את החיים.

בהתרגשות אני חווה ומתרגלת מיומנויות להעצמת האור האהבה בתוכי, כך שאוכל להעבירם הלאה ליקירי ולכל מי שאני יכולה לתרום לו.

לו יהי לי הכוח להמשיך בכך עוד ועוד!

]]> http://blog.theosophia.co.il/%d7%9e%d7%94%d7%99-%d7%aa%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99/feed/ 0 http://blog.theosophia.co.il/%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/ http://blog.theosophia.co.il/%d7%94%d7%9e%d7%91%d7%95%d7%9a-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%a1%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/#comments Mon, 18 Aug 2014 18:46:31 +0000 http://blog.theosophia.co.il/?p=132 המשך קריאה]]> כרמלה בולגר

בכל פעם שאני מגיעה למבוי סתום אני נזכרת בדברי אבא "אל תדאגי ילדתי. את עוד תגדלי ותוכלי לראות גם מעבר לשיחים האלה. כרגע את אמנם במבוך והשיחים מסתירים מפניך את הדרך. בואי טפסי על כתפי ותוכלי לגלות את הדרך החוצה."

אלה היו רגעי קסם עם אבא לצאת לגינה הקרובה, לשחק ולהשתעשע במתקנים השונים.בכל פעם אבא דרבן אותי להיכנס למבוך השיחים. אבא השתדל להלהיב אותי. הוא דיבר על הרפתקה, הסקרנות לחקור ולגלות, ללכת בהתלהבות אל הלא נודע. ואני הילדה הקטנה הרמתי את עיני וכל מה שראיתי פיסת שמיים כחולים ושיחים ענקיים, אשר מסתירים מפני את הדרך החוצה… נכון, כשנכנסתי למבוך עשיתי זאת בבטחה ובשמחה, רק שאחרי זמן הדרך נגמרה ועמדתי נבוכה – להמשיך ימינה או שמאלה…. הרי איני רואה לאן ממשיכה כל אחת מהדרכים, אז מה ואיך אבחר. תחושת אי הידיעה כה קשה ומכבידה. אבא הציע שלא משנה העיקר שאבחר ואמשיך. המשכתי ללכת ימינה והנה אני עומדת שוב מול החלטה מה אבחר – ימינה, שמאלה או ישר, וכך שוב ושוב…. כל כך מתיש ומייגע. אבדתי את סבלנותי. הרגשתי לבד, מאין יבוא עזרי? הופיעו תחושות מאד לא נעימות של מצוקה,פחד, תסכול, אין אונים. בייאושי התחלתי לבכות.

קולו של אבא הגיע אלי מרגיע ואוהב. "זה בסדר. כל שאת צריכה זה סולם שיאפשר לך לראות ולצפות מלמעלה. מתצפית יותר גבוהה תתגלה בפניך התמונה השלמה. תוכלי לראות לאן כל דרך מוליכה ותדעי לבחור את הפניה הנכונה. כרגע אני אוכל להיות הסולם עבורך. בואי טפסי על כתפי."

כמה טוב שיש לי אבא ועוד אבא כזה חכם ואוהב. עמדתי על כתפיו הרחבות ונהניתי לראות מתחתי עולם גדול ורחב. אני הייתי מעל ראשי השיחים ואז המבוך כבר לא נראה כמבוי סתום ומאיים. המשכנו ביחד, כשאבא נושא אותי על כתפיו והתקדמנו בשמחה ובהתלהבות לעבר פתח היציאה מהמבוך. רגע היציאה מהמבוך הוא רגע בלתי נשכח.תחושת ההצלחה והשחרור נחרטה בכל ישותי. אבא הציע שאחגוג ואשמור את התחושה הזאת המתוקה כדבש בכל תא בגופי. הוא הסביר בקולו המלטף שחוויה כזאת תוכל לשמש אותי בעתיד בעומדי בפני אתגרים, מול הבלתי נודע, והדגיש שכל זאת על מנת שאדע ואזכור שאפשר!

אכן, נסיבות החיים מזמנות לנו הרבה הזדמנויות וכך קרה שפעמים רבות במהלך חיי עמדתי במבוך ולרגע הייתי באותה תחושת חוסר אונים… למזלי חווית הילדות שנחרטה היטב בזיכרון, היתה חוזרת ועולה בכל ישותי. הבנתי שהעלייה בסולם, שאבא דיבר עליה,היא היכולת להעלות את נקודת התצפית, להיות נוכחת בנסיבות ולשלוח את המודעות שלי מעלה, להשקיף מגבוה רחוק ככל האפשר, לגלות את הדרך הנכונה הלאה.

אבא, תודה!

"עלינו להיות צנועים מספיק כדי להבין ולקבל שיש משהו שנקרא מסתורין"- פאולו קואלו.

הציטוטים הללו הגיעו אלי בזמן שקראתי שוב, בפעם המי יודע כמה, את "הנסיך הקטן", ספרו האלמותי של אנטואן דה סנט אקזופרי. הרגשתי שהם מתחברים אל התובנות החדשות שנולדו לי בקריאה הזאת, קריאה חדשה בעיניים תיאוסופיות.

לפני ארבעים שנה, שכבתי בבית החולים לאחר תאונת דרכים. שכבתי במיטה ליד הדלת, והחלון היה רחוק. כפגועת ראש אסור היה לי לרדת מהמיטה, וחלמתי על הרגע שאוכל להגיע אל החלון. לא יכולתי להרבות בקריאה כי כאב לי הראש, אבל בקשתי שיביאו לי את ה"נסיך הקטן" כנחמה. שמא תתמהו- הנסיך הקטן, ספר ילדים, סיפור עם סוף עצוב – נחמה? כן. העצב שבו כל כך פיוטי, הכתוב כה עמוק ורגיש, והמסר המרכזי שלו הוא אהבה, אז כן. נחמה.

השנים חלפו, הבראתי לגמרי מאז אותה תאונה, למדתי לקחים אחרים, חייתי חיים מלאים – משפחה, לימודים, עבודה, ידעתי שמחות וצער, ככל האנשים, ומפעם לפעם קראתי שוב בספר הקטן המופלא הזה. הפעם חזרתי אליו בעקבות נכדי בן החמש, שנשבה בקסמו ואף התחפש לנסיך הקטן בפורים האחרון.

כמטפלים אלטרנטיביים, אנו רוצים תמיד להזרים אור אל המטופל, ואולי לא תמיד זה מתאים. לפעמים, מי שנמצא במקום חשוך צריך לקבל את האור במשורה, כדי שלא "יסתנוור". צריך ללכת איתו צעד צעד… מתוכו.

ובהקשר הזה יש בספר התייחסות מקסימה – "יפה שקיעת השמש, ללב עצוב", כי "כשעצובים כל כך, אוהבים את השקיעות" מציין הנסיך הקטן, שקיעות – ולא זריחות, כפי שאולי היינו מצפים. הנה, הספר עצמו נותן תשובה לאופי הנחמה הגנוזה בו – נחמה של שקיעת השמש על האור הרך, הדמדומים, קיצו של היום, רגע לפני שהחושך יורד, אבל הסוף יכול להיות התחלה למשהו חדש…

הנסיך הקטן מייעד עצמו לכאורה לקהל של ילדים, זוהי המעטפת שלו, אך תוכו הוא ספר שירה ופילוסופיה שכל אחד יכול לקרוא בו, בהתאם לגילו, הבנתו וניסיון חייו. "רק בלב אפשר לראות היטב. מה שחשוב באמת, סמוי מן העין", כך מלמד השועל את הנסיך הקטן, וכך גם הספר הזה מתקלף כמו בצל – ויופיו הסמוי מן העין נגלה לאיטו.

והרי גם אנו, בלימודי התיאוסופיה, מחפשים את הסמוי מן העין, את התוך הפנימי של הדברים – של עצמנו ושל העולם…

הספר מקדש את התמימות והחן של הילדות, את הראייה הראשונית, הלא מקולקלת, חסרת הפניות של הילד, זה שיכול לראות בציור שנראה ככובע, את נחש הבּוֹאַ שטרף פיל שלם, וכמו הנסיך הקטן שרואה בתיבה הסגורה את הכבשה הנמה בתוכה. זוהי הראייה של תוך תוכם של הדברים, לא מה שנגלה מבחוץ, אלא מה שהנשמה רואה ומבינה, כפי שהתיאוסופיה מלמדת אותנו: להתגבר על עיני הבשר שלנו, על הראייה מתוך המיינד(המחשב) הרציונלי, כדי לראות את מה שעיני הרוח מחפשות, את המסתורין…

מה שאנו המבוגרים צריכים לחזור וללמוד, כי שכחנו, והיינו עסוקים במשחקי אגו ובלימוד דברים המעסיקים את המוח, תוך שאנו מזניחים את האינטואיציה ואת ההבנה הפנימית העמוקה יותר, שמקורה בנשמה, קיים אצל הילד – עדיין טרי וטהור…

ההקדשה של הספר כבר מלמדת על אופיו- הספר מוקדש לליאון ורת' חברו הטוב של הסופר, יהודי, שיושב בצרפת הכבושה במלחמת העולם השנייה, "והוא רעב ללחם וקר לו. הוא זקוק מאד שינחמו אותו" – והסופר מוסיף תוך קריצה – "אני מוכן להקדיש את הספר לילד שהמבוגר הזה היה פעם"…

בלב המאפליה של מלחמת העולם השנייה, עם כל הרוע הבלתי נתפס, המוות וההרג, נזרע הספר הקטן הזה, כמו נבט של פרח יפהפה (השושנה) שקוציו אינם מזיקים, ובתערובת של תום ילדות ופיכחון של מבוגר – שר שיר הלל לאהבה.

הנסיך הקטן מופיע יש מאין בלב המדבר, כשהמחבר עסוק בתיקון מטוסו והוא בודד ובסכנת חיים, ולאט לאט מסתבר שהוא הגיע מכוכב אחר, כוכב קטן מאד ורחוק מאד, שהסכנה היחידה הנשקפת לו היא מעצי באובב (אם יגדלו)."ילדים, היזהרו מעצי הבאובב", כותב סנט אקזופרי, ואי אפשר שלא לראות זאת כמטפורה לכל הרוע הקיים בעולם, שאם לא נזהרים ועוקרים אותו מן השורש בראשיתו, הריהו גדל ומתפתח ומאיים לכבוש את העולם כולו ולהרסו, ומהרוע הזה אכן עלינו להיזהר ולהישמר.

הנסיך הקטן עזב את כוכבו בשל הצקותיה וגינוניה המקנטרים של השושנה האהובה עליו, אשר אמללה אותו – בדיעבד הוא מבין כי היה צריך להכיל את הכאב שהיא גרמה לו, וליהנות מהטוב שהעניקה – "היא נתנה לי את ריחה הטוב ואת זיוה. לא טוב עשיתי שברחתי… אבל, הייתי צעיר מכדי לדעת לאהוב אותה", הוא מתוודה.

הוא יוצא אפוא למסע. תוך שהוא שומר על איכויות הילד, זהו מסע של התגלות והבנה חדשה. בדרך הוא עובר בין כוכבים קטנים נוספים, שעל כל אחד מהם יושבת דמות נלעגת – מלך, גאותן, שתיין, איש עסקים שעסוק במספרים, ומבטא בדבריו את האבסורדיות של עולם החומר כפי שהוא בא לידי ביטוי בעולם הקפיטליסטי, וכן מדליק פנסים, שעושה עבודתו נאמנה למרות שהפכה לבלתי נסבלת. עליו להדליק ולכבות את הפנס כל הזמן כי סיבובי הכדור השתנו ביחס לשמש. הנסיך הקטן מבין שכל האחרים היו בזים למדליק הפנסים, "ובכל זאת, בעיני הוא היחיד שאינו נלעג, אולי מפני שהוא לא מתעסק בעצמו, אלא במשהו אחר." בכוכבו של הגיאוגרף לומד הנסיך הקטן לדעת שהשושנה שלו היא "בת חלוף", היא עלולה להעלם, שלא כמו ההר למשל, שהוא נצחי (גם הגיאוגרף לא יודע שהשושנה הזו, בשל האהבה בלבו של הנסיך אליה, הריהי נצחית לא פחות), וכך מגיע הנסיך הקטן לכדור הארץ.

השיעור החשוב ביותר הוא למד מהשועל, שמסביר לו משמעותה של חברות ואהבה – "אם תאלף אותי, יהיו חיי כמו שטופי שמש, הוא מסביר, וצבע החיטה הזהוב יזכיר לו תמיד את שער הזהב של הנסיך הקטן. וכך הוא מבין כי השושנים הרבות שמראן פגע בנסיך הקטן, כי לפתע ראה שהשושנה שלו אינה כה מיוחדת, הריהן "יפות אבל ריקות", כי "איש לא אילף אתכן ואתן לא אילפתן איש", שלא כמו אותה השושנה האחת והיחידה שהייתה רק שלו. זהו סוד האהבה – הקשר המיוחד והאחריות ההדדית הם ההופכים את מושא האהבה ליחיד ומיוחד ובעל ערך – ולנצחי, כי הוא חי בלבו של האוהב, וכמו השועל המסתכל על שדות הזהב, כך השאיר הנסיך הקטן למחבר את כל הכוכבים – כמזכרת…

הנסיך הקטן עשה עסקה עם הנחש, שיכיש אותו, כדי שיוכל לחזור את כוכבו – "תבין, זה רחוק מדי. אני לא יכול לקחת איתי את הגוף הזה, הוא כבד מדי.", "אבל זה יהיה כמו קליפה ישנה מושלכת. מה כבר עצוב בקליפות ישנות…" או כפי שאנני בזאנט ניסחה זאת: "המוות הוא בעצם תהליך חוזר ונשנה של הסרת בגדים"…"האדם הוא ניצוץ מתוך החיים האלוהיים. להבה חיה זו, הנאצלת מתוך האש המרכזית, טווה לעצמה מַעֲטִים לשכון בתוכם".

…"התבונה בת האלמוות נלכדת ברשת, נתונה באזיקים, עמלה קשות ומתייגעת בתוך העטיפות המכסות עליה" (החומר הוא הכבלים, בעוד שבעולם הגבוה הרוחני – חופש).

הנסיך הקטן לא מת אפוא, אלא חזר אל ביתו האמיתי… ואנו שהסיפור יקר ללבנו, והנסיך הקטן הוא סמל לכל מי שאהבנו ואיננו עוד עמנו – יכולים להביט אל הכוכבים, כמו שסנט אכזופרי כותב, ולהתנחם: "כשתביט לשמים ידמה לך שכל הכוכבים צוחקים, לך יהיו כוכבים שיודעים לצחוק!".

המאמר תורגם מתוך הרבעון"תאוסופיהבאוסטרליה" , חוברת יוני 2011 . ד"ר בריאן הארדינג הוא חבר האגודה התאוסופית בבריסביין, ובעבר עיתונאי וחוקר מדע.

במאמר זה, צירוף המילים מדע ודת מתייחס בעיקר לחומרנות המדעית המערבית ולדת הנוצרית, שבהן השקפות דוגמתיות מבוצרות בחוזקה מתעמתות זו עם זו במשך מאות שנים. התהליך הפילוסופי של אלפרד נורת' וויטהד¹ והתהליך התאולוגי הנגזר ממנו, מציעים פיוס בין שתי השקפות העולם הללו, בתנאי שגם הדת וגם המדע מסכימים שניהם לוותר מעט.

וויטהד היה מתמטיקאי ופיזיקאי אנגלי שהפך לפילוסוף. הוא למד בטריניטי קולג' שבקיימברידג', ולאחר מכן עבד באוניברסיטה ובקולג'ים של הממלכה בלונדון. בשנת 1924, כשהיה בן שישים ושלוש, הוא הוזמן ללמד פילוסופיה באוניברסיטת הארווארד. הוא בילה את שארית חייו בארצות הברית, שם מת בשנת 1947.

חשיבתו של וייטהד הומרצה על ידי ההתמוטטות הדרמטית של הפיזיקה הניוטונית הקלאסית. הספר שהכיל את עבודתו, Process and Reality, התבסס על "הרצאות גיפורד" המפורסמות, אותן העביר באוניברסיטה של אדינבורו בשנת 1927². וויטהד רואה פיוס בין השקפת העולם המדעית להשקפת העולם הדתית כחיוני וחשוב. הוא אומר:

כשאנחנו לוקחים בחשבון את ערכה של הדת לאנושות, ואת ערכו של המדע, אין כל הגזמה באמירה שהמסלול העתידי של ההיסטוריה תלוי בהחלטה… באשר למערכת היחסים ביניהם.³

אנחנו נוטים לחשוב על הדת והמדע כעל בעלי תורות יציבות למדי. אבל, כפי שמדגיש וויטהד, הדת מציגה התפתחות הדרגתית משמעותית, שלעתים קרובות מתעוררת מעימותים בזירה הפנימית שלה. המדע הוא אף יותר הפכפך. חשבו על ההבדלים הגדולים בין הפיזיקה הקלאסית לבין פיזיקת הקוואנטים. רעיונות משתנים בתוך מספר שנים, כה מהיר היה השינוי לאחרונה. אף על פי כן, וויטהד מסכם ש"קיימות אמיתות יותר נרחבות ונקודות מבט יותר מעודנות, שבתוכן יימצאו קשרים בין דת יותר מעמיקה למדע יותר מעודן⁴.

שתי בעיות מרכזיות

כל עוד אנשי דת קיצוניים (כלומר, אלה שמאמינים בבריאת העולם על ידי האל בדיוק כפי שהיא מתוארת בתורה) מצד אחד, ומדענים קיצוניים (כמו ריצ'רד דארווין) מצד שני, מסרבים לוותר אף על מעט מעמדותיהם, לא נראה "דת יותר מעמיקה ומדע יותר מעודן". וויטהד כתב על הצורך להתגבר על "הגזמה" משני הצדדים⁵.

אם נתחיל בדת, דייויד ריי גריפין (David Ray Griffin) טוען שאמונה באל, המבוססת על הפילוסופיה של וויטהד, יכולה להחזיק בכל הגישות המסורתיות של אלוהים על ידי עשיית שינוי מרכזי אחד ואולי מספר כיוונונים נוספים⁶. השינוי העקרוני מסיר את הרעיון של אלוהים כל-יכול. בשיטה הדתית, אלוהים מממש כוח משכנע יותר מאשר כוח מאולץ⁷. השינויים שגריפין הציע, משמעם בעיקר נטישת מה שהוא מכנה אמונה באל על-טבעי [supernaturalistic theism] לטובת אמונה באל טבעי [naturalistic theism]. כלומר, עלינו לנטוש את האל הנשגב שהוא מחוץ לבריאה, המשעה את חוקי הטבע בשרירות כשהוא חפץ בכך. הרעיון הזה יצר גם בעיות-נובעות של הרוע בעולם, ואת הבעיה של חירות אנושית מול גזירת הגורל.

מן הצד המדעי, המדענים נדרשים לוותר על מדעיות קיצונית שבה, כשבונים את השקפת העולם שלנו, לא קיים דבר מעבר לחומרי, ורק מידע חושי מניסויים מדעיים מודרניים מתקבל. התאמה נוספת בצד המדעי דורשת שינוי בסיסי בתפישה שלנו את היחידות המוחלטות של הטבע. וויטהד פסל מה שהוא כינה "מציאות נטולת תוכן" [vacuous actuality] – ההשקפה שהיחידות המוחלטות של הטבע הן חלקיקים חומריים⁸. הוא החליף אותן ב"אירועים של התנסוּת"⁹. כדי להבין מושג זה, וכדי להבין את וויטהד, נחוץ לדעת קצת על פילוסופיה תהליכית. היכרות מצויינת עימה מצויה בכתבים של צ'ארלס בירץ' [Charles Birch], שהיה ביולוג אבולוציוני באוניברסיטה של סידני.

פילוסופיה תהליכית

נקודת ההתחלה שלנו היא יותר להפוך ל-מאשר להיות. פילוסופיה תהליכית רואה את זרימת הזמן פשוט כזרימה של התנסויות; שינוי ופעילות הם יותר מהותיים מאשר מתמידים וחומריים. זאת ועוד: כל ממשות, כל מה שבטבע, כפוף להם. הסובייקטיביות-הכוללת הזאת היא מרכיב ראשי נוסף בפילוסופיה התהליכית. במקום להתייחס לחלקיקים חומריים כמו אטומים כבסיס להבנת הטבע, וויטהד הסתמך על אורגניזמים חיים (כסובייקטים) כנקודת הפתיחה שלו¹⁰.

כפי שצ'ארלס בירץ' מסביר: "קיימות סיבות טובות לזה. המציאות היחידה שאנחנו מכירים מקרוב היא עצמנו"; ואנחנו יודעים שיש בנו יותר מאשר אוסף של אטומים ומולקולות¹¹. וויטהד הרחיב את הרעיון הזה לאורגניזמים אחרים – גם להם יש חושים, מאפיינים מנטליים, תחושת ערך עצמי [value] ומטרה [purpose]. כל הקיומים, מבני אדם ועד קווארקים, הינם מרכזים של התנסות סובייקטיבית [או: חוויה אישית]. בירץ' מגיע לאותה מסקנה דרך התיחסות לאבולוציה של המיינד: "בני אדם בנויים מעולם יודע… תודעה מתפתחת ממנטליות שאינה מודעת באטומים לכזאת שמודעת באורגניזמים היותר גבוהים".

כך שכל הקיומים הם סובייקטים; לא רק אובייקטים. וסובייקטים "חווים" דברים. לפיכך, חשיבה תהליכית טוענת שחוויה אינה מוגבלת ליצורי אנוש – כל "ההתרחשויות" (קיומים, ממשויות) בבריאה חוֹוִים, ומכאן המונח האלטרנטיבי התנסות-כוללת [Panexperientialism]. וויטהד כולל גם את החויות החיצוניות (החושיות) וגם את החויות הפנימיות (שאינן חושיות) בהגדרת החוויה שלו, ובכך הציג "ידע יותר מעודן"¹². בירץ' מכנה זאת "התורה של עולם חש", והיא כוללת גם אטומים וקווארקים: הכול מושפעים ממערכות היחסים ביניהם; כול הסובייקטים מעורבים בתהליך של ההתהוות.

סובייקטים גם חווים דברים כמו תחושת ערך עצמי ומטרה. כפי שבירץ' מסביר: "אורגניזמים חיים זולת בני האדם חווים ערך עצמי מפני שיש להם רגשות"¹³. יש הגברה בעושר החוויה (ערך עצמי) מאמבה לדג, לזוחלים וליונקים כולל בני האדם. אבל חווית הערך העצמי מצויה בכול. מלבד תחושת ערך עצמי חיצונית – כֵּלית [instrumental] – ברורה, יש לאורגניזמים יחידנים [אינדיבידואלים] גם תחושת ערך עצמי פנימית. קיומים הינם בעלי ערך כשלעצמם. כך שהתנסות-כוללת משפיעה עמוקות על האופן שבו אנחנו רואים את עולמנו. בין שאר הדברים, היא מחייבת אותנו להגן על הפלנטה שלנו ולדאוג למינים אחרים; היא נותנת סיבה נוספת לנהוג באחריות.

חקר דתות תהליכי – פאנאתאיזם

ראינו איך פילוסופיה תהליכית מציגה "מדע יותר מעודן". כעת נראה, שחקר דתות תהליכי [Process Theology] גם הוא מציג "דת יותר מעמיקה".

בניגוד לאמונה הקלאסית באל (אמונה בעל-טבעיות), המפרידה בין האל לבין העולם, האמונה באל של החשיבה התהליכית מחקה את דרך הטבע (נטורליסטית). מבחינה טכנית היא ידועה כ-פאנאֶנתאיזם¹⁴, שמשמעו: "הכול מצוי באלוהים". אלוהים הוא זה "שבו אנו חיים ונעים ומתקיימים"¹⁵. עמדה זו אינה זהה לפאנתֵאיזם הטוענת שאלוהים מצוי בכל וחדור בעולם (כולל בנו), אך אינו זהה לו. אלוהים מצוי בכול, אך הוא גם נשגב ונעלה מעל לכול.

אנשי חקר הדתות התהליכי טוענים שאפילו אלוהים מובן, במונחים של זיקה ותהליך, טוב יותר מאשר כישות בלתי דינמית, נשגבת לגמרי, שאינה מושפעת בכלל על ידי העולם. אלוהים אינו אלוהים של אריסטו בעל הכוח החד-צדדי – המניע שאינו מונע. הפירוש המחודש לאלוהים של וויטהד מתאר "את העולם כזקוק לאיחודו עם אלוהים", ואלוהים "זקוק לאיחוד עם העולם"¹⁶. כלומר, אלוהים והעולם אינם נפרדים אלא מקורבים מאוד ותלויים זה בזה הדדית, ממש כמו כל הדברים האחרים (התרחשויות, ישויות, מציאויות).

כך שהתנסות-כוללת משמעה פשוט – שכל הישויות "חוֹוֹת", וזה כולל את אלוהים. היבטים אחדים של אלוהים אכן הינם בלתי ניתנים לשינוי ונצחיים במובן המסורתי, כמו למשל האהבה והחמלה של אלוהים. אלוהים פועל תמיד למען הטוב, היופי והצדק. וויטהד מכנה את ההיבט הזה של אלוהים "טבעו הבראשיתי". זוהי הנוכחות של אלוהים בעולם – אלוהים מצוי בכול. בכל אופן, ההיבט הזה של אלוהים, לפי חקר הדתות התהליכי, פועל באמצעות שכנוע ולא כפייה.

מכל מקום, יש חשיבות רבה להיבט שני של אלוהים שבו אלוהים חווה את העולם – טבע האלוהים שנוצר. זוהי הנוכחות של העולם בתוך אלוהים. בגלל הנוכחות הזאת, אלוהים חש כל תחושה. וכך אלוהים, אומר וייטהד, "הוא השותף הגדול, החבר לסבל, שמבין".

בהיבט הזה, אלוהים אינו בלתי ניתן לשינוי; אלא יותר משתנה באמצעות חוויה ויחסים, ממש כמו כל הישויות.

האמונה והחמלה של אלוהים באות לביטוי בחייו של ישו. "הנני, נוקש על דלתכם"¹⁷הוא הדימוי של מערכת היחסים של אלוהים עם בני האדם. כפי שמבטא זאת צ'ארלס בירץ': "אין כניסה כפויה, רק שכנוע סבלני… יש לנו מידה של חירות, להגיב או שלא להגיב"¹⁸.

אלוהים אינו מתערב בחוק הטבע מפני שאינו יכול. כוחו של אלוהים אינו הכוח לתמרן דברים ואנשים. הכוח המשכנע של האהבה הוא שפועל בעולם של קיומים שהוענקה להם מידה של הגדרה עצמית. בכל אירוע האהבה החומלת של אלוהים פונה אלינו ואל הבריאה כולה. העולם פועל על ידי התגלמות של אלוהים בתוך עצמו.

המשמעות של היות הכוח האלוהי משכנע ולא כופה היא, שאלוהים אינו אחראי בצורה חד-צדדית לאירוע כל שהוא. אלוהים והעולם הינם בוראים-שותפים:

אפשר להשוות את הניהול המשותף של הבריאה על ידי אלוהים והברואים, לתפקידם של המנצח ושל הנגנים בתזמורת… גם המלחין-המנצח וגם הנגנים קובעים את התוצאה הסופית… ככל שאדם לוקח חלק בתהליך היצירתי הזה, הוא חלק מן האלוהי… ייעודו האמיתי כבורא-שותף של העולם הוא כבודו וגדולתו¹⁹.

אלוהים אינו יודע-כול במובן שאלוהים יודע כל המתרחש, עבר, הווה ועתיד. אלוהים יודע את העתיד כטווח של אפשרויות, שמהן אחת או יותר ימומשו (יש כאן צל של אינדטרמיניזם²⁰ קוואנטי). אלוהים הינו יודע-כול רק במובן הזה. אבל אלוהים הוא "קסם העולם", הממריץ אותנו (לא מחייב אותנו) להגברת האהבה, החמלה והטוב העילאי. אנחנו יכולים לפעול עם אלוהים על ידי בחירות שמקדמות את היעד הזה – או שלא.

ראינו כי בחשיבה תהליכית, יש לאלוהים שני סוגי טבע: טבע בראשיתי וטבע שנוצר ממנו. הטבע הבראשיתי של אלוהים משמר ערכים ממומשים, אינו ניתן להרס על ידי מוות ונותן משמעות מוחלטת לתהליך היצירתי כולו. והטבע שנוצר ממנו מגיב לעולם (מונע על ידי העולם) ונברא מרגע לרגע. ההיבט הזה של אלוהים חש כל תחושה שבעולם. ולבסוף, לפי חקר הדתות התהליכי:

העולם נשמד, אך מה שהושג חי לעולמי עולמים. הקיום שלנו וזה של יתר הבריאה מעשיר את החיים האלוהיים, וזוהי המשמעות המוחלטת של הקיום²¹.

לסיום

אני מוצא בפילוסופיה התהליכית ובאמונת האל הטבעית שלה "דת מעמיקה ומדע יותר מעודן", שיכולים לחולל את סוף העימות המציק לדת המערבית ולמדע לאורך מאות שנים. אני שותף להשקפתו של בירץ', כי:

בראייה שאלוהים אינו שליט יחיד עילאי אלא הגורם המשכנע האוניברסלי, שחש את כל תחושות העולם, אני מוצא לא רק דרך חדשה להבנת העולם, אלא גם דרך חדשה להתמודד עם המעמסה של היום²².

עברית: ענת כהן

השוואה בין ההתבוננות במסדר הסוּפי השאדלי הישרוטי ומשמעותה הרוחנית וההתנהגותית,

לעומת המשמעות התיאוסופית.

כתבו : עומר רייס מהמסדר השזלי ישרוטי הסוּפי באיסלם

ודפנה קורן מהאגודה התאוסופית

ההתבוננות היא טקס מהמרכזיים של המסדר השאדלי הסופי, שדרכו המאמין מפליג אל עולם שפת הסימנים, אשר באמצעותה מסוגל לקרוא מסרים חשובים הנוגעים למהלך חייו העתידיים. הנחת היסוד של תורת ההתבוננות היא – החיים מורכבים מסדרה אינסופית של צמתים, ובכל צומת הסובב אותך מדריך אותך בדרך המתאימה. עליך להיות עם לב ערני על מנת לקלוט את המסר, המראה את הדרך המתאימה. לב ערני הינו מרחב תוך אנושי השוכן בו אלוהים והיושב על כס מלכותו אשר הכנת לו. השכינה האלוהית מגבירה את תהליך התבונה שנרכשת באמצעות תהליך ההתבוננות. כפי שהיטיבה מייבל קולינס לתאר בחיבור התאוסופי אור על השביל: "שום איש אינו אוייבך, שום איש אינו ידיד לך. כולם כאחד מוריך הם… שכן את האדם יש להבין. ידידך הופך להיות חלק ממך, הרחבת עצמיותך, חידה סתומה ומצפה לפתרונה"².

למעשה, התהליך אינו חידה לבני אדם כפי שתיאר המשורר השאדלי (עבדו אלחמסי)באומרו – "גברים, הלוותה להם עיניים ראו בה". במונח "גברים" הכוונה אינה למין הזכרי, אלא תיאור של אדם (גבר/אישה) שיש להם אמונה חזקה ועמוקה ובעלי לב ערני, אשר באמצעותו יכול המאמין להתבונן אל מעמקי האחר, ולמצוא שאין בקרב השונות האנושית אוייבים, אלא הם שליחים אשר מוסרים מסרים בצורת שפת הסימנים, ועליך לפענח זאת באמצעות הלב הערני שלך, שבתוכו שוכן אלוהים, ונמצא על תקן של הלוואה. אותה נימה מציג "דרוויש יונוס"ביחס להתבוננות, באומרו: "חסיד האהבה, פקח עיניך והתבונן בגנים — ראה כיצד חולפת פריחתם של הצמחים העדינים". למעשה, שוב אנו נתקלים אצל "דרוויש יונוס" בחסיד האהבה, אשר הוא בעל לב ערני המלווה מאלוהים עיניים על מנת לראות.

אם כך תנאי הכרחי לתהליך ההתבוננות בקרב בני האדם היא האהבה. היא אשר פותחת לבבות ומשכינה בהם את רוח הקודש, המסייעת ומלווה עיניים למאמין, לראות בהן את כל הבריאה כאחד. תהליך קיבוץ הבריאה לאחד והמתבונן כחלק ממנה, נקרא בקרב הסופים "אלפנא" = המוות, שמשמעו: המאמין מתיך את עצמו, עצמיותו ונשמתו, אל קולקטיב אחד גדול שהוא חלק ממנו. כאן מתבקשת ההשוואה לפסוקים המופיעים בספר "קול הדממה" שכתבה הלנה בלבצקי:

"אל לך להפריד הווייתך מההוויה האוניברסאלית, וכל השאר, אלא מזג את האוקיינוס בתוך הטיפה ואת הטיפה באוקיינוס"³. וגם: (שם, עמ' 63 פסוק 249): "היה רווי בנשמת העולם הטהורה, אחד עם מחשבת נשמת הטבע"⁴.

מסקנה: התבוננות שמתרחשת באמצעות עיניים פקוחות ולב ערני, מביאה לתפיסת היקום כאחד המורכב משונויות רבות, גזעים, עמים, לאומים, דתות, תרבויות וכו'… ולכל אחת מהשונויות יש אמת, אשר באמצעות ההתבוננות ניתן להפיקה. בו זמנית נהיים פחות ופחות שיפוטיים ופחות בדלנים בין טוב ורע, מאמין וכופר, שכר ועונש, וכו'. מצב זה מתארת גם מייבל קולינס: "שכן את האדם יש להבין. ידידך הופך להיות חלק ממך, הרחבת עצמיותך". אך בתהליך הזה לא רק הידיד הופך להיות חלק מהאדם, אלא בעצם כל אדם וכל דבר.במקום אחר בספר "אור על השביל",נאמר: "הסר מלבך כל רגש התבדלות. אל תדמה בנפשך כי יכול אתה להוציא עצמך מכלל הרעים או השוטים.הם הינם אתה…".

יידו קרישנמורטי מציג למעשה אותה גישה. הוא מדבר על התבוננות נקיה ללא הדימויים שיצרנו בעבר, על קשב אמיתי, ועל תשומת לב שהיא שונה מהתרכזות, אלא הינה למעשה ההתבוננות שהסופים מדברים עליה. בספר "החופש מהידוע"מובאים דבריו:

"כאשר אתם מביטים בשלמות, תרכזו בכך את כל תשומת לבכם, את כל ישותכם, את כולכם, עיניכם, אוזניכם, עצביכם; תשימו לב תוך שיכחה עצמית מוחלטת, ואז אין מקום לפחד, אין מקום לסתירה, ולכן גם אין קונפליקט". ובמקום אחר: "רק נפש המביטה בעץ או בכוכבים או במי נהר מנצנצים בשכחה עצמית מוחלטת, יודעת מהו יופי, וכאשר אנו באמת רואים, אנו במצב של אהבה".

האהבה כמחברת ומאחדת, כשהאחדות עם הדבר מביאה ידיעה. כפי שכתוב בתנ"ך,בספר בראשית: "והאדם ידע את חווה", כלומר, התאחד עמה.

מתוך הדברים האמורים לעייל עולה השאלה: האם האהבה קדמה לתהליך ההתבוננות, או ההתבוננות מביאה לאהבה? התבוננות עם אהבה איננה כהתבוננות מהראש. האהבה נדרשת לתהליך ההתבוננות. "אלוהים מלווה עיניים למי שמאמין בו". מגייסים את האהבה כדי להתבונן ללא שיפוט וביקורת. כדי לראות את מה שיש. ברוח דברי סרי רם אנו זקוקים לאור כדי להתבונן ולראות, והאור מגיע ממחוזות הגבוהים יותר מאשר שכלנו, כלומר מהנשמה. אור מהנשמה עוזר לראייה הנכונה. כפי שנכתב בספרה של הלנה בלבאצקי "קול הדממה":

"שכן המחשַׁב (המיינד) דומה לראי. הוא צובר אבק תוך כדי שהוא משקף. דרושה לו רוח קלה של חוכמת הנשמה כדי להבריש את אבק האשלייה".

אם כך, נראה כי האהבה היא זו הנמצאת בהתחלה, אך כמובן גם גם בסוף... אבן ערבי אומר: בתחילת התהליך האהבה היא "אילהווא" – אהבה מרחפת ויושבת לה בלב לא יציבה. ומכאן האהבה עוברת למצב "ווד" – אהבה יציבה בתוך הלב, שבונה לה מושב ומזמינה את האהוב לשבת. ומהמקורות: "ובנו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

השלב השלישי בתהליך הלוואת העיניים ויכולת הצפייה מתרחש כאשר רואים בכל דבר, בטבע ובסובב, את קרינת האהבה. האהוב יושב ומלווה לך את העיניים לצפות בכל תרחיש ביקום מקרין אהבה. ואם האהבה והאור גויסו או הולוו לשם התבוננות אמיתית, אזי תוך כדי תהליך ההתבוננות מתקיימת התמוססות המתבונן.

כלומר מצד אחד, המתבונן שוכח מעצמו ומתמזג ומתאחד עם הדבר שהוא מתבונן בו, כפי האמרה הסינית: "ההר ואני ישבנו להתבונן ביחד, עד שנשאר רק ההר…"או מדברי הסופי אנסארי מהעיר הראת: "כשתלמד לשכוח את עצמך, תגיע אל האהוב. אין שום סוד נוסף שניתן ללמוד, ויותר מזה לא ידוע לי".

וגם, כפי שאומר י. קרישנמורטי: "תגלה כי הצופה הוא הנצפה"…קיים רק הדבר שבו מתבוננים. מאידך – מה שקיים בעצם זה רק תהליך ההתבוננות.

כל הדברים הנצפים נמצאים בתודעה של הצופה, כפי שנאמר ב"קול הדממה": "שומה עליך לחיות ולנשום בפנימיות של כל הדברים, שכן כל מה שאתה רואה ומשיג, נושם ומתקיים בתוכך. לחוש עצמך שוכן בתוך כל הדברים, וכל הדברים בתוך העצמי".

כאשר הדואליות פוסקת, השאלה מה קדם למה איננה רלוונטית יותר. הכל תודעה, והתודעה היא אני במובן העמוק, ואני הוא העולם… והעולם במהותו, נשמת העולם, היא חמלה ואהבה…

ובקול הדממה:"היכול אתה לשים קץ לחמלה האלוהית? וחמלה אינה תכונה. היא חוק החוקים – הרמוניה נצחית, נשמת העולם, מהות היקום נעדר החופים, אור הצדק הקיים לעד, ההרמוניה של כל הדברים, חוק האהבה הנצחית. ככל שתהפוך להיות אחד עמה, תימוג הוויתך בתוך הוויתה; ככל שתתאחד נשמתך עם ה"יש", כן תהפוך אתה להיות חמלה מוחלטת"⁵.

ועד שנגיע לשם… האמירה של הסופים וגם של התאוסופים היא: להתבונן, להיות קשוב, להיות התבוננות.

ד"ר דארה טאטריי היתה נשיאת האגודה התאוסופית באוסטרליה. זוהי הרצאה שנשאה בכנס הבינלאומי באדיאר בשנת 2008.המאמר תורגם מחוברת "התאוסופיסט", יולי 2009

שני רעיונות שקשורים זה לזה נתנו השראה להרצאה זו. הראשון הוא פיוט שנכתב על ידי משורר הזֶן מאטסו באשו (Matsuo Basho) אשר, בזמן כלשהו במאה ה-16, חיבר פיוט שנון זה: "אל תלך בעקבותיהם של החכמים, חפש את מחשבותיהם". השני נכתב על ידי מהאטמה גאנדי – בדברו על הבהגואד-גיטא הוא ציין: "לא נחטא לחכם קדום אם נרחיב את משמעות מיליו. על הבנים להעשיר את מורשת אבותיהם".

כשמצרפים את שתי ההערות יחדיו הן מביעות הבחנה ועצה לחברי האגודה התאוסופית על סף המאה ה-21. כי נראה לי שאם לא היה מספר מספיק של חברים, שמחפשים באופן פעיל אחר מחשבתם של אבותינו הקדומים ומרחיבים במרץ את משמעות דבריהם, היתה התקדמות התנועה התאוסופית נעצרת ונפסקת במהרה. אם לא נמצא דרכים חדשות להראות את השייכות העכשווית של מה שקודמינו חיפשו אחריו, אם לא נלביש את תורותיהם בצורה שמתאימה לזמנים האלה, שאינה מצריכה ויתור על ההעמקה, תחדל האגודה התאוסופית להיות רלבנטית. ואם מישהו נוטה לחשוב שאנחנו כבר עושים מספיק, אז מבט מרפרף בסטטיסטיקות של החברוּת באגודה עשוי להדליק לו נורה אדומה.

נושאו של הכנס הנוכחי – פעולה ללא התקשרות רגשית (Action without attachment) – גם הוא חשוב ביותר ויקבל התייחסות בסוף שיחה זו. אך כעת, הייתי רוצה להתייחס למה נוכל לעשות כדי לסייע לקדם דברים, ולעזוב בינתיים את השיקול של איך נטפל בדברים.

II

לדעת מה טוב לעשות זו אולי האמנות הגבוהה ביותר של החיים. אחת מעצותיו הסופיות של הבודהא היתה: חדל מעשות רע ולמד לעשות טוב. תמיד נראה לי שבעוד ששני הדברים האלה קשורים זה לזה, הלימוד לעשות טוב או הידיעה מהו טוב היא החלק, שהוא הרבה יותר קשה. וביחס לאגודה התאוסופית, אולי יהיה זה תרגול טוב לחשוב מזמן לזמן על מה שהכי טוב בשביל האגודה, מה על החברים המסורים לאגודה לעשות כדי להבטיח את קיומה ורווחתה; ובה במידה חשוב שנשאל את השאלה: בתנאים של היום, מהי הדרך הטובה ביותר לנסות להשיג מה שמייסדינו החכמים ניסו להשיג?

אם על האגודה התאוסופית לנווט את דרכה בביטחון במים הבלתי נודעים של המאה החדשה, על מספר ניכר מאיתנו לדעת את התשובה לשתי שאלות אלה. אלה מאיתנו שממשיכים להעריך את חשיבותה, אלה מאיתנו שעדיין חושבים שלאגודה התאוסופית יש תפקיד כלשהו בתוכנית של הדברים – תוכנית ההתפתחות הרוחנית – ייתכן שנרצה לעשות כמיטב יכולתנו לשמור שהספינה תצוף, ובשלמותה, מבלי להתחשב במידת הסערה שבמים האלה. אוכל רק לציין שלעתים המים, שעליהם משייטת הספינה הטובה האגודה התאוסופית, סוערים בגלל חברי האגודה. כל כך סוערים, עד שבהתייחס לבעיות שמטרידות את האגודה או כל אחד משלוחותיה וסניפיה, היה כדאי להרהר במה שקאסיוס אמר במחזהו של שייקספיר, "יוליוס קיסר": "לא המזלות שלנו אשמים, אלא אנו בעצמנו".

כשלעצמי, אני אסירת תודה לאגודה התאוסופית על כך שפתחה בפני, בדרך כלל ללא תשלום, את כל עולם החשיבה ועקרונות המוסר והשאיפה, שממלא את חייו של אדם במשמעות; ואעשה כל מה שביכולתי כדי לפרוע חוב זה.

III

אז מי הם האבות התאוסופים החכמים הקדומים שלנו, מה הם חיפשו, ואיך נוכל להרחיב את המשמעות של דבריהם ולהעשיר את המורשת?

חברי האגודה התאוסופית מעצם הגדרתם אינם משויכים לדת או לכיתה, ואם גם לא תמיד הלכה למעשה, אבותינו החכמים הקדומים החכמים עשויים להיות כל אחד. אך לי יש בעיקר שלושה – הלנה פטרובנה בלוואצקי, ראמאנה מאהארישי, ויידו קרישנמורטי – שלושת האנשים הראשונים שפגשתי, אם אפשר לומר, כשהתוודעתי בשנת 1978 לאגודה התאוסופית. מאז הם היו השילוש הקדוש האישי שלי. אחרים הצטרפו אליהם, אך הם נשארו אב-הטיפוס לפילוסוף/החכם מאז שמיליהם ופעולותיהם גילו בפני את קיומם של מטרה ומשמעות בחיים.

למטרות הנוכחיות, בכל אופן, לא יהיה בלתי נכון לקחת את מדאם בלוואצקי ואת כותבי "מכתבי המאסטרים" כאבות הקדומים שלנו, ולהשתמש בטיעון שהמורשת שלהם היא זו שאנחנו נהנים ממנה כעת, המורשת שלהם היא זו שממתינה להיות מועשרת על ידי הדור הנוכחי. מדאם בלוואצקי הצהירה בבירור על כוונת עבודת-חייה במבוא לספרה "איזיס גלוית הפנים" כשנתנה את הערכתה על חקר-דתות דוגמטי וחומרנות מדעית בקטע הבא, והצהירה על עמדתה המנוגדת:

מצד אחד כמורה… בלתי רוחנית, דוגמטית; כתות רבות, ושלוש דתות גדולות שנאבקות ביניהן; חוסר הרמוניה במקום איחוד, דוֹגמות חסרות הוכחות, מטיפים אוהבי-סנסציות, וקנאה וצביעות של אנשי-קהילה עשירים ורודפי-תענוגות, שנוצרו על ידי הדרישות הרודניות של המכובדוּת… כמעט ואין כנות ואדיקות דתית אמיתית. מצד שני, הנחות מדעיות שנבנו על כרעי תרנגולת; שאינן עונות לשאלה מסוימת; מריבות וקנאה ונטירת איבה; היסחפות כללית לחומרנות. [בסך הכל] מאבק לחיים-ולמוות בין המדע והדת מי צודק – "מאבק של דורות". [מתוך "איזיס מתגלה" מאת בלוואצקי].

כפי שמאוד ברור ממילים חדות אלה, מדאם בלוואצקי דחתה – בצורה נחרצת – את סמכותן של המגמות הרווחות במדע ובדת של ימיה. לכל דבר שעליו דיברה שם יש המשכיות וקשר הדוק לימינו אנו.

אם נתייחס רק לנקודה הראשונה הנוגעת לדת – פחות מחודש אחרי ההתרחשות האחרונה של הסיפור הארוך והמצער במומבאי¹, איננו זקוקים להרבה תזכורת על טבעם של מאבקים דתיים. אך אם עלינו להגביר את משמעות מיליה ולהראות את שייכותן לזמננו, נוכל לעשות יותר מאשר להבין וללמד אחרים להבין את הסיבה הבסיסית לסכסוך העתיק הזה.

האם יש מישהו בעולם שיש לו זכות להתלונן על כך שמזמן לזמן טרוריסטים, המזוהים עם דת מסוימת או אורח חיים מסוים, מחליטים לתקוף בני דת אחרת או אורח חיים אחר, כשאפשרנו לקנאות דתית ודוגמטיות דתית להימשך ללא התנגדות מילניום שלם? ייתכן שלעתים נעשה צעד כנגד רצח-עם על בסיס גזעי או דתי, אם כי לא תמיד; אבל אז אפשרנו לאשליות של גזע, דת, מין, כת וצבע-עור להימשך ממש כפי שהיו. למעשה זה כמו להוסיף דלק למדורה ביד אחת, בעודנו מנסים לדכא את הלהבות ביד השנייה.

כל עוד נהיה סובלניים כלפי הרעיון שדתות, גזעים, מוצאים, כיתות, צבעי-עור ומינים שונים מייצגים סוג כלשהו של הבדל משמעותי בין אדם למשנהו, המלחמה תהיה תוצאה בלתי-נמנעת. באופן טבעי קיימים הבדלים תרבותיים, הבדלי מזון, שפה, אידיאולוגיה ופיזיולוגיה בין בני-אדם. זה מה שעושה את החיים למעניינים. אך העובדה היא שההבדלים הללו קיימים רק על-פני השטח של קיומנו; ואדם אינו צריך לקלף שכבות רבות של מה שמהווה יצור אנוש, כדי להגיע לדמיון או לאחידות שהיא האמת הממשית.

הרעיון שהאחווה האוניברסאלית של האנושות מבוססת על עובדות הטבע, ולא על גחמה של מישהו, הוא התרופה היחידה שיש בידינו כנגד טרוריזם מתמשך. הדבר הראשון שכל מלחמה צריכה הוא אויב. כפי שגילה ארג'ונה בשדה-הקרב, קשה מאוד לצאת למלחמה כנגד אחיך ובני-דודיך. אני משוכנעת למדי שאם מדאם בלוואצקי או אנני בזאנט היו חיות היום, הן היו מערבות את הציבור בנושא הזה. כמובן שכשאנשים כבר נלקחו מביתם בילדותם, עברו שטיפת-מוח, אולי סוממו ואז צוידו בחימוש כבד, כבר מאוחר מידי לערב אותם בשִׂיחַ על היתרונות היחסיים של קנאות דתית ושל אחווה אוניברסאלית. עלינו לתקוף בעיה זו בשורשיה, המצויים בחברה היותר רחבה.

מוזר ככל שיישמע, שורשיה של אלימות קיצונית מצויים באדם הממוצע, שהטרוריסט מפעיל-הרימון הוא שלוחה שלו. לעתים פגשו קורבנות שואה זו או אחרת את מעניהם לאחר שנים רבות, ומצאו לתדהמתם שהם עומדים מול פניו של אדם רגיל לחלוטין. אחרי הכל, עלינו להיזהר ממש מן הרגיל והפשוט.

כך שיצירת גרעין של אחווה אוניברסאלית כעובדה בטבע, היא כנראה יותר דחופה היום מאשר היתה אחרי 1875, כשאומצה כמטרה הראשונה של האגודה התאוסופית. היא תמיד נראתה כרעיון טוב, אך כעת היא אולי עניין של חיים ומוות.

אחווה אוניברסאלית, כעובדה בטבע, מתייחסת לאחדות הפיזית והרוחנית שלנו, למוצאנו המשותף ולזהותנו המשותפת באטמאן, או העצמי האוניברסאלי, החדור בכל חומר וטבע כמקור לחיינו וכיעד הסופי לשאיפותינו. אני חלק מן הגזע האנושי, לא הגזע היהודי או הגזע האתיופי. זהו הטעם המוחלט לאחווה של האנושות: כל אחד מן המין של הומו-סאפיינס [Homo sapiens = "האדם החושב", המין האנושי] עשוי מאותו חומר, כפי שמדאם בלוואצקי אמרה פעם:

לכל בני-האדם מוצא רוחני ופיזי זהה… בסיסה של האנושות הוא אחד ובעל אותה מהות, והמהות הזו היא אחת – אינסופית, מתקיימת-מעצמה ונצחית [infinite, uncreate, and eternal], בין אם נכנה אותה אלוהים או אמא-טבע – לכן דבר לא יוכל להשפיע על אומה אחת או אדם אחד מבלי להשפיע על כל שאר האומות וכל האנשים האחרים. דבר זה הוא ודאי ומובן מאליו ממש כפי שאבן שנזרקה אל בריכת מים תגרום, במוקדם או במאוחר, לתנועה של כל טיפת-מים קטנה שבתוכה. [מתוך "המפתח לתאוסופיה} מאת בלוואצקי.

IV

כך שעצתי לאגודה התאוסופית, לא שמישהו ביקש את עצתי, היא שהדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות הוא להעסיק את עצמה באופן פעיל בדיוק באותם דברים, שהמייסדים ומדאם בלוואצקי עסקו בהם לפני כל כך הרבה שנים; כי הם רלבנטיים כיום ממש כפי שהיו אז, אם לא יותר מכך. נאֱמר פעם אודות "התורה הסודית", שזהו ספר שנכתב למען העתיד. ובכן, עכשיו העתיד, אז הבה נאמץ זאת על ידי מימוש השיעורים המקוריים לפי מה שמתאים לזמננו.

זה משאיר את העניין של איך נטפל בדברים כתאוסופים, במטרה להשיג את יעדינו בצורה הטובה ביותר, וכך שנביא תועלת לאגודה התאוסופית. פעולה ללא התקשרות רגשית היא בחירה ראויה וכדאית של צירוף מילים אחד, שמבטא טוב ביותר את הגישה האידיאלית. זה פעל בשביל האדון קרישנה, אז למה לא בשבילנו? ובכן, נראה שיש שני תנאים הכרחיים כדי שנוסחה זו תפעל: האחד הוא שלמעשה עלינו להתכוון לפעולה ללא התקשרות רגשית ולא להתייחס אליה כרעיון בלבד; ועוד יותר חשוב, עלינו להיות מודעים עד כמה אנו רחוקים מהגשמתה. אם לא נענה על שני תנאים מוקדמים אלה, אנחנו פשוט מרמים את עצמנו.

לאחר שהתייחסתי בכובד ראש לעניין זה אני כעת בדעה, שהרעיון של פעולה ללא התקשרות רגשית הוא כמו כוכב-הצפון הבלתי ניתן להשגה, שלמולו ייערכו פעולותינו אם נרצה שהן תהיינה ראויות ונכונות. ייתכן שלא נשיג זאת, אך עדיין נוכל להשתמש באותו אור מנחה לבניית חיים בריאים ומאושרים. אולי אם נהיה ישרים, נוכל אפילו להתקדם ולמצוא שפעולה ללא התקשרות רגשית היא רעיון נעלה, שלא רק שהוא רחוק ממימוש לגבי רובנו, אלא שרק מעטים בלבד באמת מבקשים לקיימו בפועל. אם זה המקרה ייתכן שנצטרך מודל שונה לחלוטין, יותר מציאותי, כמו למשל פעולה שאינה מניבה התקשרות במיינד: פעולה בידיעה מלאה של בדיוק עד כמה קשורים וכמה משוחדים הם בני-האדם באופן בלתי נמנע. אחרי הכל, כשאנחנו ערים לקיום של משהו אנחנו יכולים להסתדר איתו: עם מה שאיננו רואים אנחנו מתנגשים.

לשם כך יש בדעתי לפתח תוכנית לפי הקו של אלכוהוליסטים אנונימיים. היא קרויה אנוכיים אנונימיים – תוכנית בת שנים-עשר צעדים לאלה שמוכנים ורוצים להודות, שהם קשורים באופן שאין לשנותו לאגו שלהם, ואין בכוחם להתגבר על כך: תוכנית לאלה שמודעים לעובדה שמזמן לזמן, כשזה הכי פחות צפוי, כוונותיהם הטובות ביותר, מטרתם המקודשת ביותר, ייגזלו, יעורערו ויידרסו מתחת לרגליו של האגו. ואני מאמינה בכנות שזה נכון לגבי כל אחד ואחת מאיתנו.